טיולים מאורגנים     תגובות מלקוחות  
חיפוש לפי ארץ
חיפוש לפי יעד
חיפוש מתאריך /
חיפוש חופשי
...Excusez-moi, comment on arrive a
מאת ז'ק זרגה 
 
 
 
 
אוכלוסיה
(במיליונים)- 64.1 (21 בעולם)  (2012)
שטח
(בקילומטרים רבועים)- 551,500 (48 בעולם)
עיר בירה
פריז
מטבע
אירו
שפה רשמית
צרפתית
תמ"ג לנפש
(בדולר ארה"ב)- 33,679 (21 בעולם)
השפה 
לפי החוקה הצרפתית ,השפה הצרפתית היא השפה הרשמית היחידה בצרפת מאז 1992. לפיכך צרפת היא המדינה יחידה במערב אירופה (חוץ מהמדינות הזעירות כמו אנדורה או ליכטנשטיין) שיש לה רק שפה רשמית אחת. למרות זאת, בצרפת מדוברות 77 שפות אזוריות כמו ברטונית, קטלאנית, אלזאסית, פרובאנסלית ועוד. עד לאחרונה מערכת החינוך בצרפת ניסתה לדכא את השפות הללו,אבל כיום הן אפילו נלמדות בחלק מבתי הספר. שפות זרות כמו פורטוגזית, ערבית, שפות, ברבריות שונות ועוד מדוברות על ידי מהגרים.
 
כלכלה
הכלכלה הצרפתית היא אחת הכלכלות החזקות בעולם. צרפת חברה בארגון המדינות המתועשות (ה-G8) שבו שותפות 8 המדינות המתועשות החזקות בעולם. בשנת 2004 הייתה צרפת הכלכלה החמישית בחוזקה בעולם, אחרי ארצות הברית, יפן, גרמניה והממלכה המאוחדת.
צרפת הצטרפה ליוזמת האירו יחד עם 10 מדינות נוספות החברות באיחוד האירופי והחליפה את מטבע הפרנק הצרפתי המסורתי שלה באירו האירופי ב-1 בינואר 1999.
הכלכלה הצרפתית מורכבת מסקטור פרטי חזק (כ-2.5 מיליון חברות רשומות) והשקעות ממשלתיות גבוהות בסקטורים שונים כמו רכבות דוגמת ה-TGV, ענף האנרגיה (ייצור חשמל), ענף התעופה, חברות תקשורת ורבות נוספות. מאז שנות התשעים החלה הממשלה להרפות אחיזתה בכלכלה ולהקטין את אחזקותיה בחברות הענק כמו אייר פראנס (חברת התעופה הלאומית של צרפת) ופראנס טלקום (חברת הטלפוניה הגדולה בצרפת ומהגדולות באירופה), וכן באחזקותיה השונות הכוללות חברות ביטוח, בנקים ואחזקות בתעשיות שונות.
צרפת מדורגת כיעד התיירות מספר אחד בעולם. בשנת 2007 עמד מספר התיירים במדינה על 80 מיליון, יותר מאוכלוסייתה. לשם השוואה, בספרד (המדורגת כיעד התיירותי השני בגודלו), ביקרו 61 מיליון, בסין - 55 מיליון ובארצות הברית - 50 מיליון. התיירות משפיעה לטובה על ייתרות מטבע החוץ של המדינה. אחד המקומות המתויירים ביותר במדינה היא הבירה פריז. מנגד, ישנם תיירים הפונים דווקא לתיירות החורף באתרי הסקי במדינה, ואחרים באים ליהנות מהשקט באזורים הכפריים.
לצרפת תעשייה אווירית חזקה בראשות איירבוס ,והיא בעלת השפעה גדולה על התעופה עולמית. בנוסף, היא המדינה היחידה באיחוד האירופי בעלת נמל חלל (מתקן שיגור לחלל). ההיצע הרחב של שטחים פוריים והסובסידיות גבוהות, שהאיחוד מעניק לחקלאים הופכים את צרפת ליצרנית החקלאית הגדולה באירופה. בעוד ששאר מדינות המערב תלויות באנרגיה המבוססת על מחצבים מתכלים, כגון נפט, גז טבעי או פחם, תלותה של צרפת במחצבים אלה מעטה, בשל השקעותיה המאסיביות בתחום הגרעין. מעל עשרים אחוז מהחשמל המיוצר בצרפת מקורו בתחנות כוח גרעיניות. השקעות אלו הן הסיבה לכך שצרפת מייצרת פחות פחמן דו-חמצני מאשר שאר שמונה המדינות המתועשות הגדולות בעולם.
מסוף מלחמת העולם השנייה השקיעה הממשלה מאמצים לשלב את עצמה עם גרמניה, הן מבחינה תעשייתית והן מבחינה מדינית. כיום יוצרות שתי המדינות את מה שנקרא "כור" של מדינות לשילוב גדול יותר באיחוד האירופי.
 
שיטת הבחירות לנשיאות
סוג ממשלה: קבינט נשיאותי .נשיאי צרפת נבחרים על-ידי כלל האזרחים לתקופת כהונה בת חמש שנים. כדי להיבחר בסיבוב הראשון על מועמד לזכות ברוב מוחלט. אם לא זכה אף מועמד מתקיים כעבור שבועיים סיבוב שני בו מתמודדים שני המועמדים שזכו למספר הקולות הרב ביותר בסיבוב הראשון. בבחירות האחרונות התמודדו 12 מועמדים, סרקוזי ניצח את רויאל בסיבוב השני.
 
שטח ותושבים
צרפת משתרעת על 551,500קמ"ר(כולל קורסיקה), והיא מקום 48 בעולם,(בשביל לקבל פרופורציה אז  שטח מדינת ישראל הינו 22,145 קמ"ר! )
רוב שטחה הוא שפלה ועמקי נהרות. הרים מצויים לאורך גבולותיה וביניהם הפסגה הגבוהה ביותר באירופה  המון בלן ( 4,810 מ'). האקלים ברוב שטחה הוא ממוזג.
גבולותיה הטבעיים הם : תעלת לה מנש מצפון, האוקינוס האטלנטי במערב, הפירנאים והים התיכון בדרום, נהר הריין והרי האלפים והיורה  במזרח. המדינות הגובלות עמה הן :בריטניה מעבר לתעלה בצפון, ספרד בדרום, איטליה שוויץ וגרמניה במזרח, לוכסנבורג ובלגיה בצפון מזרח.
הנהרות הגדולים בצרפת הם: לואר – 1,020 ק"מ, רון ((Rone -812 ק"מ, סיין-776 ק"מ, גרון((Garon-650 ק"מ. הלואר והגרון נשפכים לאוקיינוס האטלנטי, הסיין לתעלת לה מנש ,והרון לים התיכון.
הארץ נחלקת ל-22  חבלים  כשכל אחד מורכב מכמה מחוזות קטנים יותר.(95 בצרפת ו-4 מעבר לים). כל מחוז נחלק שוב לנפות. החבלים עצמם מחולקים שוב ל-95 מחוזות (départements) ממוספרים. מספר זה משמש בדרך כלל במיקוד של האזור ובלוחיות הרישוי של המכוניות באזור. ארבעה מהמחוזות הללו נמצאים בטריטוריות מעבר לים, אולם הסטטוס שלהם זהה לזה של החבלים ביבשת. מאה המחוזות מחולקים ל-341 רבעים (arrondissement) ואלו שוב מחולקים ל-4,032 קנטונים. קנטונים אלו מחולקים ל-36,680 קומונות שהן רשויות מקומיות עם מועצה נבחרת. שלוש קומונות, פריז, ליון ומרסיי מחולקות שוב ל-45 רבעים מוניציפליים.
בנוסף ל-22 החבלים ו-100 המחוזות לרפובליקה הצרפתית יש גם שישה "קולקטיבים מעבר לים", קולקטיב עצמאי אחד (קלדוניה החדשה) ו"טריטוריה מעבר לים" אחת (האדמות הצרפתיות באנטארקטיקה). הקולקטיבים והטריטוריות מעבר לים מהווים חלק מהרפובליקה הצרפתית אך לא מהווים חלק מהאיחוד האירופי. צרפת גם מחזיקה במספר איים באוקיינוס ההודי והשקט.
במדינה כ- 64,100,000 אנשים, שצפיפות האוכלוסיה בה היא הקטנה באירופה. ב-1801 היא עמדה כמובילה במספר תושבים באירופה, ואילו כיום היא רק במקום 19. ניכרת ירידה בשעור הילודה (16.5 לאלף ).
צרפת נמצאת במקום ה-93 בעולם מבחינת צפיפות אוכלוסייה עם 110 נפש בממוצע לקמ"ר. רוב האוכלוסייה היא אוכלוסייה עירונית.  ניכרת נדידת תושבים מן הכפרים אל הערים. 
הערים הגדולות ביותר בצרפת הן פריז עיר הבירה נכון ל2012 (כ־2,153,600 נפש בעיר וכ-12,067,000 אוכלוסייה עירונית), ליון (כ-465,300 נפש בעיר ו-1,648,216 אוכלוסייה עירונית), מרסיי (כ-808,700 נפש בעיר וכ-1,349,772 אוכלוסייה עירונית), ליל (כ-226,800 נפש בעיר וכ-1.000.900 אוכלוסייה עירונית), ניס (כ-347,100 נפש בעיר ו-933,080 אוכלוסייה עירונית), טולוז (כ-431,500 נפש בעיר וכ-880,000 אוכלוסייה עירונית), בורדו (כ-229,500 נפש בעיר כ-800,000 אוכלוסייה עירונית) וננט (כ-280,600 נפש בעיר ו-544,932 אוכלוסייה עירונית), שבהן מתגוררים כ-33% מהאוכלוסייה (סך הכל האוכלוסייה העירונית היא כ-80% מכלל האוכלוסייה).
בצרפת כחמישה מיליון מהגרים ,כאשר מתוכם בערך, לשני מיליון יש אזרחות צרפתית. צרפת היא המדינה שקולטת המספר הרב ביותר של פליטים במערב אירופה, כאשר בשנת 2005 היא קיבלה כ-50,000 פליטים.
התפלגות אתנית (זהות תרבותית) של אוכלוסיית צרפת: 92% צרפתים, 3% צפון אפריקנים, 2% גרמנים, 1% ברטונים (חבל ארץ במערב צרפת) 2% אחרים (ממוצא פרובאנסלי, קטלאני ובאסקי).
 
מידע שימושי
שעות פתיחת עסקים: חנויות בין 9.00 או 9.30 – 18.30-19.00 יש חנויות הסגורות בין 12.00-14.00
בנקים: 9.30- 12.00 בבוקר, בצהריים מ 14.00-16.00 בכל יום פרט לשבת ויום א'. יש סניפים הפתוחים ברציפות מ-9 עד 16.30.
חנויות המזון נפתחות בין 7.00 ל- 8.00 ונסגרות ב- 12.00 בצהריים. הפסקת הצהריים נמשכת כשעתיים, בדרום צרפת 3-4 שעות.
מרכולים וחנויות הכלבו פתוחים ללא רצוף ללא הפסקה.
מידות בגדים: זהות לישראל.
שעון צרפת: מאחר את שעון ישראל בשעתיים בחורף ובשעה אחת בקיץ.
סטודנטים: כרטיס סטודנט בינלאומי מזכה את בעליו בהנחות רבות.איסת"א מנפיקה את הכרטיס בישראל.
מתח חשמלי:כמו בישראל 220 וולט. השקעים הם דו פיניים או תלת פיניים עגולים.
מידות ומשקולות: כמו בישראל.
בתי מרקחת: ניתן לקבל בהם המלצות לטיפול. הצלב הירוק שמחוץ לבית המרקחת יכלול פרטים על בית המרקחת התורן שפתוח ביום א' או בשעות הלילה.
טלפונים סלולריים: ברוב הטלפונים ניתן להשתמש בצרפת כמו בישראל .
 
  
        
 
 

תעודת זהות פריז –Paris In brief

נתונים:
שם העיר:
פריז.
שם המדינה:
צרפת.
שטח:
 105 קמ"ר.
אוכלוסיה:
 2.2 מיליון תושבים.
שפה:
 צרפתית.
דת:
 90% קתולים ומעט פרוטסטנטים, מוסלמים ויהודים.
מטבע:
 יורו.
קצב הצמיחה השנתי:
 2% (במדינה).
אינפלציה:
 2% (במדינה).
חברות באיחוד האירופי:
 כן.
קידומת חיוג:
 0033
הבדלי שעות:
 (-1) שעות (שעון חורף).
החג הלאומי:
 14 ביולי (יום הבסטיליה).
שגרירות ישראל:
 טלפון: 40765500 1 0033 
 
כללי:
פריז, הבירה הצרפתית הרומנטית, היא אחת מהערים המוכרות והמפורסמות בעולם. בסרטים היא מופיעה בתור זיכרון מתוק ("תמיד תהיה לנו פריז" מהסרט קזבלנקה) או כיעד מושלם להצעת נישואין. מגדל האייפל, אולי המגדל המפורסם בעולם, הוא אחד מסמלי העיר המובהקים. עם זאת, הוא ממש לא היחיד. נראה כי פריז מייצרת סמלים בקצת מסחרי. שדרות השאנז אליזה, למשל, אותן שדרות מרכזיות, הפכו כבר ממזמן לאטרקציה תיירותית ולסמל לסגנון וחיי תרבות, מוזיאון הלובר המהפכני בעיצוב, הוא אחד מהמוזיאונים הנחשבים בעולם ואצל הישראלים הוא תמיד יסמל את המונה ליזה העוקבת אחרינו במבטיה, הקרואסונים, מוסיקת השנסונים, השפה, כולם חלק מהאימפריה התיירותית המכונה פריז .

דמוגרפיה
צפיפות האוכלוסין בעיר הייתה 20,806 תושבים לקמ"ר ב- 2007.הרובע הצפוף בפריז הוא הרובע האחד עשר, שצפיפות האוכלוסין בו לשנת 1999 היא 40,672 נפשות לקמ"ר ובשכונות מסוימות הוא מגיע לכ 100,000 נפשות לקמ"ר.
העליה הרציפה במחירי הדיור מסבירה את התחלופה הנמשכת של המעמד הנמוך והמעמד הבינוני, במעמד חדש ומבוסס. תהליך החוזר על עצמו בערים גדולות בעולם כגון לונדון וני יורק. המעמד הבורגני הבוהמי החדש בעיר יצר הקצנת פערים בין הרובעים. לפריז דימוי של עיר של עשירים. ישנם הבדלים סוציאליים בין תושבי המערב לתושבי המזרח. כ 12% מתושבי העיר חיים מתחת לקו העוני כ 210,000 איש, שלפי הלשכה הארצית לסטטיסטיקה עומד על סך של 670 יורו לאדם בחודש.ברבים השמונה עשר התשעה עשר והעשרים, מרוכזים כ40% מעניי העיר.
 יותר ממחצית הדירות בפריז אין יותר מ2 חדרים, מה שמאפיין את העיר ברווקים ומשפחות ללא ילדים. שטח הדירות הקטן ומחיריהם הגבוה מקשה על רכישתם.מכאן משפחות רבות מעדיפות לגור בפרוורים. יופייה של פריז לא מפצה על הצפיפות, זיהום האוויר הלכלוך ברחובות חוסר הביטחון ויוקר המחיה.המגורים הציבוריים המוגנים תופסים יותר מ17% מנפח הבנייה העירונית אך הם מפוזרים ברבעים השונים של העיר. 81% מהדיור המוגן נמצא בפריפריה הדרומית והצפון מערבית.פריז ממוקמת במקום 9 בעולם במדד הערים היקרות בעולם. ב2007 עלה כ12,600 אירו למ"ר.
 כפי שנקבע במפקד האוכלוסין לא עולה השאלה בנוגע להשתייכות האתנית והדתית של התושבים. עם זאת נאסף מידע על מוצאם, כדי לקבוע שהמטרופולין של פריז הוא מהמגוונים ביותר באירופה מבחינה אתנית. ב1999 עולה ממפקד האוכלוסין ש 19.4% מהאוכלוסייה של העיר נולדו מחוץ לשטחי צרפת. % 4.2 מהאוכלוסייה הגיעו מסין וממדינות צפון אפריקה. כ15% מהאוכלוסיה בפריז הם מוסלמים.
גל ההגירה הבינלאומי הראשון אל פריז התרחש בשנות השמונים של המאה ה19, עם איכרים שנמלטו מגרמניה בעקבות משבר חקלאי. בעקבותיהם הגרו לפריז ללא הפסקה איטלקים ויהודים ממרכז אירופה, רוסים היגרו לאחר מהפיכת אוקטובר, תושבי הקולוניות הגרו לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפולנים הגיעו בין מלחמות העולם, ספרדים פורטוגזים וצפון אפריקאים הגיעו משנות ה50 ועד שנות ה70 של המאה ה20. יהודים וספרדים הגיעו לאחר שמדינות צפון אפריקה קיבלו עצמאות ואחריהם אפריקאים ואסייתים. פיזור המהגרים ברחבי העיר הוא מגוון: ברובע ה18 וה 19 רוכזו מהגרים מדרום הסהרה ואפריקה, ברובע ה 13 מהגרים אסיאתיים בשכונת הציינהטאון החשוב באירופה.

השכלה
מוסדות הלימוד בפריז מהווים את "האקדמיה של פריז. בשנת 2005-2006 היו כ 263,812 תלמידים במיגזר הציבורי, מתוכם כ135,570 תלמידי בית ספר יסודי וכ 128,242 תלמידי תיכון כשבנוסף להם כ 138,527 מהמגזר הפרטי.ב- 2007 היו בעיר כ881 מוסדות לימוד ציבורים, כ- 256 מוסדות חינוך פרטיים.בשנת 2004 היו כ- 60,000 סטודנטים בכול איזור איל דה פראנס, שמהווים כרבע מסך הסטודנטים בכול צרפת, כשמחציתם בתוך פריז.
 מאז המאה ה12 פריז היא אחד המרכזים האינטלקטואליים הגדולים של אירופה, בעיקר בתחום התיאולוגיה והפילוסופיה. בשנת 1200 נוסדה אוניברסיטת פריז, כאשר פיליפ אוגוסט העניק מעמד ייחודי לאיגוד המורים והתלמידים בצורת פטור משפטי ומשטרתי והציב אותם תחת המשפט הכנסייתי. הקולג'ים מקום המגורים של המורים והתלמידים הפך להיות גם מרכז ההוראה המרכזי. הסורבון הוקם בשנת 1257 לערך. האוניברסיטה פעלה בעיקר בגיבעת זנבייב ברובע הלטיני בעיקר משום שלטינית הייתה שפת ההוראה.מאז המאה ה- 18 נוסדו בתי ספר ייחודיים עבור מקצועות מסוימים. אלו יסודות של הגרנד אקול של היום. האקול פוליטכניק והאקול נורמל סופרייר נוסדו בתקופת המהפיכה הצרפתית. אוניברסיטת פריז המודרנית נוסדה במאה ה19 עם שש פקולטות:
משפטים, רפואה, רוקחות, ספרות תיאולוגיה ומדעים. במאה ה- 20 גדל משמעותית מספר התלמידים. לאחר מרד הסטודנטים הגדול בשנת 1968, שהסורבון היה אחד המוקדים הראשיים שלה, אורגנה מחדש האוניברסיטה בשלושה עשר מוסדות אוטונומים (אוניברסיטאות פריז 1 – פריז 13) כשכל אחת מתמחה בתחום מוגבל יחסית.
גם כיום פריז היא מוקד אוניברסיטאי צרפתי ראשי. ברובע הלטיני מרוכזים המוסדות העתיקים ביותר: הסורבון, האקול נורמל, סופרייר והקולאז דה פראנס. בגדה השמאלית נמצא את בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה (EHESS). ברובע ה- 13 נמצא את הסיפריה הלאומית של צרפת וכן מבנים אוניברסיטאים.
 

תחבורה
בפריז אין בעית תחבורה יש בה מגוון אמצעי תחבורה טובים ונוחים. ניתן לנוע בה ביעילות ובקלות בתחבורה הציבורית.
המטרו – הרכבת התחתית של פריז, פועלת ברציפות בעיר מאז המאה ה-19. היא ממערכות ההסעות ההמוניים הותיקות והיעילות בעולם. העיר מרושתת בכ- 300 תחנות פעילות בצפיפות, המכסות כול שכונה ורובע וכלל הנוסעים עומד על כ- 4.9 מליון איש ביום. המטרו פעיל החל מהשעה 05:30 בבוקר ועד השעה 00:30 בלילה.
בנוסף למטרו ולאוטובוסים  פריז מקושרת עם הפרוורים ברשת רכבות ה RER.ה RER הוא אמצעי תחבורה מהיר, ויש לו תחנות משותפות עם המטרו. 33 תחנות בתוך פריז מתוך 246 תחנותיו. בשל אופיו המשולב חלקו מנוהל ע"י  חברת התחבורה שמנהלת את המטרו ה RATP, וחלקו מנוהל ע"י חברת הרכבות הלאומית SNCF.
פריז מהווה צומת ראשית לרשת הרכבות  ומסילות הברזל הארצית של צרפת המנוהלות על ידי SNCF חברת הרכבות הלאומית. שש תחנות רכבת ראשיות פועלות בעיר. חמישה עשר קווים מקשרים את העיר עם הפריפריה. רשתות ה Corail  ו TGV מקשרות את פריז עם יתר ערי צרפת עם מדינות שכנות ועם יעדים שונים ברחבי יבשת אירופה.
פריז היא העיר האירופאית בעלת היקף ההתנהלות האווירית הגדול ביותר עם 82.5 מליון נוסעים בשנת 2006. בפריז ישנם 2 שדות תעופה מרכזיים אורלי – ORLY ו רואסי – CHARLES DE GAULE.
כמו בכול עיר גם בפריז תנועת כלי הרכב דחוסה וקשה, למרות השדרות הרחבות שנסללו בידי הברון אוסמן במאה ה19 שהשפעתן ניכרת עד היום. העיר מוקפת בכביש מהיר  טבעתי, שהוא העמוס ביותר, "בולוור פריפריק". מערכת כבישים בין עירוניים טווה רשת קורי עכביש המקשרים את העיר עם פרווריה ושאר המדינה.
העירייה מקדמת שימוש בתחבורה ציבורית ובאופניים לכן הסדירה רשת שבילי אופניים. בסוף 2006 נפרשו 317 קילומטרים של שבילי אופניים לרוחב פריז. ב15 ליולי 2007 חנכה עיריית פריז רשת השכרת אופניים בעיר. מעל 20,000 אופניים וכ- 1451 תחנות השכרה המרוחקות לא יותר מ 300 מ'  זה מזה.
נכון ל2007 בפריז כ- 15,500 מוניות המבצעות בממוצע כ 200,000 נסיעות ביום. הן מאורגנות ב3 סוגי תחנות: ראשיות, מקומיות ואזוריות. 28 תחנות ראשיות הפעלות 24 שעות ביממה באתרים הגדולים של העיר. 90 תחנות אזוריות ליד צירי תנועה מרכזיים. 316 תחנות מקומיות ליד מבני ציבור. מונית פנויה להסעה מסומנת ע"י שלט גג מואר.

היסטוריה
סיפורה של פריז מתחיל משבט גאלי קטן, שהתיישב באי הגדול, שעל הנהר, "איל דה לה סיטה", במאה ה3 לפני הספירה.בשנת 52 לפני הספירה, היישוב הגאלי נכבש על ידי חייליו של יוליוס הקיסר ונישאר תחת כיבוש האימפריה הרומית כ300 שנה. הם פיתחו את העיר וקראו לה "לוטסיה", שפירושו בלטינית 'המגורים במרכז הנהר של השבט הפריזאי'. בשנת 360 קיצרו את השם לפריז.הנצרות בפריז החלה במאה ה3 עם הגעתו של הקדוש הנוצרי סן דני, שלמרות הוצאתו להורג, הנצרות חלחלה במקום ותוך כמה עשרות שנים הפכה העיר כולה לנוצרית.בשנת 476 נפלה רומי וחלה התדרדרות בעיר. הפלישות היו רבות ע"י הונדלים, הויזיגוטים, הפראנקים ששלטו כמה שנים, ההונים, המרובינגים ואחריהם הקרולינגים השלטון בפריז החליף ידיים רבות והיא תמיד נכנע לחזק. ישנה אגדה המספרת על אטולה ההוני שחצה את הגבול לכיוון פריז, הפריזאים חששו מאוד והחלו לברוח, אך נערה צעירה בשם זבייב, הרגיע את הפריזאים והבטיחה להם שהכול יסתדר, וכך היה, ומאז היא הוכרזה לקדושה והיא עד היום הפטרונית של העיר.בשנת 800 הומלך שארלמיין על ידי האפיפיור לקיסר האימפריה הרומית. הוא הרחיב את העיר והעיר שגשגה ופרחה. במאה ה11 הוקם רובע הסוחרים, כנסיית סן זרמן דה פרה והחלה בנית קתדראלת הנוטר דאם. במאה ה12 הוקמה חומה סביב העיר והמבצר החשוב הפך לארמון ( כיום למוזיאון בשם הלובר).ב- 1253 רובר דה סורבון יסד בית ספר שבהמשך השנים הפך לאוניברסיטה של פריז. ב 1328 מנתה פריז כ- 200,000 תושבים, והייתה לעיר המיושבת ביותר באירופה. אך ב-1348 התרוקנה העיר בגלל המגיפה השחורה.בעת מלחמת מאה השנים בין צרפת לאנגליה, נכבשה פריז פעמיים ע"י האנגלים. ב- 1429 זאן דארק הביאה לסוף שליטת בני עמה ופריז שוחררה סופית ב- 1437.בסוף המאה ה- 16 הגיע לפריז הנרי ה-4, המלך הראשון בשושלת בורבון.באמצע המאה ה-17 יסד הקרדינאל רישלייה את האקדמיה הצרפתית.ב- 1760 הקים לואי ה-15 את האקדמיה הצבאית "אקול מיליטר", את הפנתיאון שבו קבורים אבות האומה, ואת כיכר הקונקורד.ב- 14 ליולי 1789 הסתער המון זועם על מצודת הבסטיליה והחל במהפכה הצרפתית, כשהוא זועם על המלוכה והאצולה, על בזבוזי הכספים מקופת המדינה חיי ההוללות ומנגד  המצב הקשה של העם ששורד בקושי. מאז ה- 14 ליולי זהו יום חגה הלאומי של צרפת.ב- 21 בינואר נתפסו המלך לואי ה-16 ואשתו המלכה מרי אנטואנט והוצאו להורג בעריפת ראשיהם בגיליוטינה.ב- 1804 הכריז עצמו נפוליון בונפרטה לקיסר, בכנסיית הנוטר דאם ושנתיים לאחר מכן החל בבניית שער הניצחון. 50 שנה לאחר מכן ב- 1852 בנה את שדרת השאנז אליזה, שוק לז האל, את תחנת הרכבת הראשית ובניין האופרה.לא פחות אחראי לפיתוח פריז הוא הברון אוסמן, שתרם רבות לפיתוח ולתנופה בפריז והחל בשיקום העיר ובנייתה מחדש.ב- 1870 במהלך מלחמה בין צרפת לפרוסיה, היה מצור אכזרי על העיר במשך יותר מ4 חודשים, עד שהעיר נפלה בידי הגרמנים. אז קמה "הקומונה הפריזאית" שהתנגדה להסכם הפשרה ורמתה להמשיך להיאבק. אך ממשלת צרפת שלחו כוחות שכנגד הקומונה מה שגרם למהומות עקובות מדם.ב- 1889 נערך בעיר יריד עולמי שלכבודו הוקם מגדל אייפל על ידי גוסטב אייפל. אז פריז נכנסה לשנים עליזות ולתקופה יפה, שנקראה 'לה בל אפוק'.ב-1914 החלה מלחמת העולם הראשונה. פריז לא נכבשה אך היא הופגזה קשות מהאוויר. בסוף המלחמה נחתם חוזי שלום בורסאי.ב- 1940 נכבשה פריז על ידי הגרמנים לכ- 4 שנים. 'עיר האורות' שקעה בעלטה, תקופה הזכורה בשם "השנים השחורות". פריז שוחררה על ידי הכוחות האמריקאים בשיתוף כוח צרפתי בהנהגת הגנרל דה גול, אשר צעד את תהלוכת הניצחון בשדרת השאנז אליזה.פריז הלכה וגדלה והגיעו אליה מהגרים רבים.ב- 1968 היה מרד הסטודנטים הגדול בו היו קרבות אלימים בין המשטרה והסטודנטים.הגנרל דה גול פיזר את האסיפה הלאומית והכריז על משאל עם. תוצאות המשאל לא היו לרוחו לכן הוא החליט להתפטר. זורז פומפידו תפס את מקומו, יזם פרויקטים לרווחת העיר. אחריו ישב על כס הנשיאות ואלרי זיסקאר דאסטן שפעל לחיזוק הכלכלה הצרפתית והגביר את פעולותיה בפרויקטים בינלאומיים.ב-1981 עלה לשלטון פרנסואה מיטראן וב-1995 החליפו זאק שיראק. כיום בשלטון הנשיא סרקוזי.צרפת חברה באיחוד האירופאי המשותף.

פריז של אופנה ובילוי
לפריז  יש מקום בולט בעולם אופנת העל ,פריז היא עיר הבירה של העולם קניות והאופנה, ויחד עם מילנו מהווה את אחת הערים המובילות באופנה. לבתי האופנה שלה נוכחות חזקה ברובע ה- 8,  פריז מארחת תצוגות אופנה של אופנאי העל ושל בתי האופנה המציגים בגדים מוכנים, כמו גם מבחר של תערוכות וירידי אופנה (תערוכת הלבשה תחתונה, תערוכת לאקרואה, גוטייה...) פריז היא גם אחת מבירות השופינג, ובתי הכלבו העשירים והמגוונים שלה מיוצגים בכל רחבי העולם : גלרי לאפאייט, פראנטאם. העיר ליוותה גם את לידתם של בתי כלבו מודרניים כמו "לה בון מארשה- Le Bon Marché ששופץ ב ב- 1883, אמיל זולא תאר והנציח את החיים ואת האווירה של בית הכלבו הגדול ברומן שלו : "במקום אשרן של הנשים" (Au Bonheur des Dames) 1852- האופנה החל לצבור תאוצה יחד עם הפיכתה של פאריס לעיר מרכזית, תושביה רצו להראות, האופנה והלבוש היתה האמירה שלהם.
בתי כלבו-אופנה
גאלרי לה-פאייט הוא בית הכלבו המפורסם ביותר בפריז, אם לא בצרפת כולה. זהו מוסד פריזאי מפואר. במקום נמכרים מותגים של מעצבים וגם מותגים עממים יותר . יש מחלקת תמרוקים גדולה, ספרים, מוזיקה, מתנות ומזכרות ועוד. המחירים  בדרך כלל יקרים,
Printemps זהו בית כלבו גדול נוסף, המתחרה הנצחי של הגאלרי לה-פאייט. . הכלבו הענק מציע אופנת מעצבים לצד אופנת ספורט ואופנת יום יום לנשים ולגברים, וכן כלי בית ואביזרי עיצוב.
Le Bon Marche. זהו הכלבו הותיק ביותר בפריז והוא מציע קניות יוקרתיות של אופנת מעצבים וגם מותגים מוכרים לנשים ולגברים, מחלקת ביגוד תחתון, ספרים, צעצועים, תמרוקים. יש במקום גם מחלקה מיוחדת לטיפולי יופי ואיפור. לא לשכוח לבקר במחלקת האוכל, המעדניה ובקומת הגג,ה - roof garden
La Samaritaine בית כלבו עממי יותר, מתפרש על פני 5 קומות, ומוכר הכל מכל בכל: ביגוד לכל המשפחה, כלי בית, צעצועים, ועוד. רצוי וכדאי לעלות לקומה האחרונה של הכלבו כדי להשקיף ממנה על הנוף הנפלא של פריז.
בתי קפה
קפה דה לה פה (de la Paix Café): בין בתי הקפה המיתולוגיים בעיר, ניתן למנות את זה שנחשב לאחד המוסדות הוותיקים. קפה דה לה פה הוא מעוזם של בוהמיינים מזדקנים והמקום אליו מגיעים גם צעירים כדי ליהנות מהאווירה. בין קירותיו ישבו  סופרים, ציירים, משוררים ופילוסופים. בסך הכל מדובר בבית קפה שנראה כמו כל בתי הקפה בפריז, אבל ההיסטוריה הארוכה שלו וניחוחות העבר הרומנטי מושכים אליו המוני מבלים שבאים לראות ובעיקר להיראות.
קפה פלור (Café de Flore): מוסד מיתולוגי נוסף הוא קפה פלור האלגנטי. תור הזהב של בית הקפה הזה היה בשנות ה-50 כאשר בין אורחיו הקבועים נמנו ז'אן פול סארטר, הסופרת סימון דה בובואר והשאנסיונרים הגדולים איב מונטאן וז'ולייט גרקו. בין קירות הקפה הזה, על עשרות כוסות של אספרסו ועשן סיגריה כחלחל, התנהלו דיונים סוערים, נרקמו אהבות ונפרדו זוגות.
לה סלקט Le Select) ):  בית קפה אגדי, שהיה בעבר הקפה השכונתי של המינגוויי, פיקאסו והנרי מילר. המקום לא השתנה הרבה מאז שזה קרה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, מלבד התיירים שהתווספו והמחירים שזינקו. לצד קפה איכותי תוכלו לטעום פיסה מענגת - קלישאתית אך אותנטית - מחיי הגדה השמאלית. סטודנטים לפילוסופיה, אנשי עסקים בפגישה מאולתרת ואנשי אופנה אלגנטיים שלקחו הפסקה מהשופינג - הם רק חלק מהנוף
קפה שארבו (Cafe Charbon)  :  Rue Oberkampf הוא רחוב ארוך וצר, המקשר בין אזור הבסטיליה לאזור בלוויל. במהלך היום זהו מקום שקט ורגוע, אבל כשהשמש יורדת הוא הופך לאחד המתחמים היותר עמוסים בפריז. המקום האולטימטיבי לראות ולהיראות בו הוא ה-Cafe Charbon
Pause Cafe  :  כיכר הבסטיליה מלאה בבתי קפה פתוחים, אבל בשביל לשים את האצבע על הדופק של ה"רובע" הקולי הזה, חפשו את Pause Cafe. עם הטרסה השמשית שלו, זהו המקום המושלם לארוחת בוקר עצלנית של קוקטייל תפוזים אלכוהולי, קפה או-לה וקרואסון נימוח-בפה. מאז שה- Pause Cafe הופיע בסרט "כל אחד מחפש את החתול שלו", המקום מושך אליו קהל בוהמי בורגני.
לה סאנסר  (Le Sancer) :באזור מונמנטר מאכלס שילוב תוסס של בוהמיינים ומקומיים, אופנוענים וטרנסווסטיטים, סטודנטים ותיירים. הוא פתוח שבעה ימים בשבוע, משבע בבוקר עד שתיים בלילה. ישיבה בשולחנות של המדרכה בחוץ תאפשר לכם תצפית טובה על האזור. העדיפו כוס יין או בירה על פני קוקטיילים במחירים מופקעים.
או פולי (Aux Folies ) : אמנם עיר האורות איננה כור היתוך אתני כמו לונדון או ניו יורק, אבל הבר Aux Folies שבאזור בלוויל מציע נתח מולטי-תרבותי מהחיים הפריזאיים. בכל זמן שתגיעו אליו, ביום או בלילה, תתקלו בהמולה על הטרסה החיצונית הצפופה. בלוויל זוכה עדיין לזיק של נוסטלגיה בתור מעוזם המחוספס של אדית פיאף, מוריס שבלייה ודומיהם, אולם כיום היא יותר צ'יינה-טאון אותנטית, מעורבת בדוכני אוכל צפון-אפריקאים ומסעדות קוסקוס.
מסעדות גורמה
מסעדת ז'ול וורן – LE JULES VERN במפלס השני במגדל אייפל
אלן דיקאס במלון פלזה אתנה בפאריס
LE GRAND VEFOUR   במתחם גני הארמון  royal palais ‘  ("לאכול עם נפוליאון")
מועדונים
מולן רוז' (Moulin Rouge): מועדון לילה ברובע ה-18, שמוצגות בו מידי ערב הופעות קברט משובחות עם מיטב רקדני פריז. בעבר היווה המועדון מקום מפגש לאריסטוקרטים הפריזאיים של המאה ה-19. המועדון התפרסם הודות לרקדניות הקאן קאן החטובות שלו, וצבר קהל מעריצים קבוע שנמנה על שועי פריז ואציליה.
פרדייז לטינו (Paradis Latin): אחד המועדונים הוותיקים בעיר האורות. במועדון מיטב הטאלנטים בתחום המשחק, השירה וכמובן הריקוד, שמתנועעים לצלילי התזמורת ומפגינים ביצועים מרהיבים. ארוחת הגורמה המוגשת והעיצוב האלגנטי משלימים את התמונה.
הלידו (Lido): מוסד ותיק וידוע הממוקם בשאנז אליזה (הרובע ה-8). בתפריט: ארוחת ערב, ריקודים והצגה ראוותנית עם קוסמים אקרובטים ורקדניות חינניות. הכניסה ללידו איננה זולה אבל בהחלט שווה.
קרייזי הורס (Crazy Horse): מאושיות מועדוני הסטריפטיז בעולם. מי שמצפה לפיפ שואו, צפויה לו אכזבה קטנה – למרות המופע הנועז, מדובר בהופעה סולידית וסטרילית למדי. מומלץ לתפוס מקום מראש על הבר ולהיכנס לאווירה בסיועם של כמה משקאות.
בית האופרה (Opera Garnier): בילוי בבית האופרה הוותיק של פריז (הרובע ה-9) מהווה את אחד משיאי הביקור בעיר האורות – תחת גגו של המבנה המרשים ששופץ בשנים האחרונות, מועלים מידי ערב מופעי אירופה עם גדולי הטנורים בעולם, המבוססים על קלאסיקות ידועות כמו "עלובי החיים", "פאנטום האופרה", "הגיבן מנוטרדם" ועוד.
לה רקס קלאב (Le Rex Club): אם תרצו, מדובר במועדון בסגנון "האומן" המיתולוגי, ואם תרצו מדובר במועדון להמונים שתחת גגו מתקיימים ערבי טכנו והאוס שהפכו לשם דבר. המקום יכול להכיל מאות אורחים (כ-700) והתוצאה בהתאם – יפים ויפות, צעירים וצעירות, שרוקדים בצמידות זה לצד זו. עוד במקום: בר מרשים עם מבחר משקאות ועמדות תצפית למי שרוצה לספוג קצת מהאווירה.
לה סאנסט (Le Sunset): מועדון לילה ששומר על מעמדו כמועדון החם והאופנתי בפריז, בעיקר הודות לקהל שפוקד אותו המורכב ממוזיקאים, שחקני קולנוע וטלוויזיה וסתם חובבי ג'אז. גם המועדון הזה ממוקם ברובע ה-1, במרתף אפוף אדי אלכוהול ועשן סיגריות, ומתקיימים בו מופעי ג'אז, פאנק ומופעים של מוזיקה לטינית. במקום יש בר עשיר ומסעדה.
סיטאה (Cithea): דאנס בר הממוקם ב"שיינקין" של פריז – רחוב אוברקמפף (Oberkamp) שהפך לדבר הכי חם בשטח. מידי ערב אפשר למצוא שם הופעה חיה עם מוזיקה מכל הסוגים בדגש על ג'אז. אווירה חמימה ומוסיקה מצוינת.
L’Olympia
ממוקם בשדרות הקפוצ'ינים ברובע ה-9 של פריז, נוסד ב-1888 ופועל מאז באופן רצוף. מספר המושבים באולם הוא כ-2,000.
בשנת 1888 ייסד את האולם ג'וזף אולר, מי שהקים גם את מועדון המולן רוז', כאולם להופעות קרקס, אופרטה.
בין השנים 1929 ל-1944, עקב השפל הכלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה, שימש האולם כבית קולנוע. לאחר שחרור פריז שימש האולם כבמה להופעות מוזיקה ובידור ללא תשלום עבור חיילי בעלות הברית ששהו בעיר. כל מופע נפתח בנגינת ארבעה המנונים לאומיים והסתיים במופע קאן קאן לא איכותי.
פברואר 1954 נפתח האולם מחדש לאחר שיפוץ ,והחלה תקופת פריחה בה הופיעו בו מיטב אמני השנסון.כמו: ז'ק ברל, אדית פיאף, דלידה, שארל אזנבור, ז'ילבר בקו, ג'וני האלידיי, ז'וזפין בייקר, אנריקו מסיאס, מייק ברנט, סידני בשה ואחרים. מאמצע שנות השישים ובמשך שלושים שנה שימש הכוריאוגרף הישראלי יונתן כרמון כיועץ האמנותי של האולימפיה..
איב סאן לורן
בגיל 17 החל לעבוד בבית האופנה של כריסטיאן דיור. כשהחל להצליח גויס לצבא צרפת ואז סבל מהתמוטטות כשהחלים עזב את "דיור" והקים מותג משלו "YSL". אחד מהשיגיו הבולטים: הכנסתם לאופנה של חליפות המכנסיים לנשים באמצע שנות ה-60. היה הראשון שהעסיק דוגמניות שחורות בתצוגות האופנה שלו.
קוקו שאנל
אחד הציטוטים הראויים ביותר מפיה של אייקון האופנה הצרפתייה: "יהיה אשר יהיה גילך, לא לחוש אהובה משמעו לחוש לא רצויה". קוקו שאנל, האישה והאגדה נולדה בשם גבריאל בונד שאנאל ידועה בכינוייה קוקו שאנל -שנות פעילות 1909-1971 ,ידועה בסיגנונה הפשוט והנוח בניגוד לנהוג בתקופתה. ,נולדה בעמק הלואר שבצרפת לזוג הורים חסרי השכלה ולה 5 אחים .כשהיתה בת 6 אמה נפטרה משחפת ואביה פיזר את  ילדיו והיא היגעה למנז קתולי ולמדה לתפור מהנזירות בגיל 18 עזבה את המנזר והחלה לשיר במועדונים וכך דבק בה הכיוי "קוקו" .בגיל 21 הכירה מגדל סוסים נשוי ועשיר והיתה פילגשו כעבור שנתיים הכירה את חברו איש העסקים התחתנה איתו והשניים עזרו לה לפתוח את החנויות הראשונות שלה וכך התחילה את ז'אן פול גוטייה
נולד ב- 1952, בארקיל שבצרפת הוא מעצב אופנה צרפתי, ומגיש טלוויזיה בעברו. גוטייה גדל אצל סבתו הקוסמטיקאית, אחרי שהוריו מתו בילדותו. הוא מעולם לא קיבל הכשרה רשמית כמעצב אופנה, אך בגיל צעיר נהג לשלוח סקיצות למעצבים בכירים. פייר קרדן התרשם מכשרונו ושכר אותו כעוזר ב-1970.
קולקציות רבות שלו התבססו על אופנת רחוב, בעוד רבות אחרות היו אופנה עילית בעלת סגנון רשמי ועם זאת מיוחד ושובב. בין השאר, קידם גוטייה את השימוש בחצאיות, במיוחד חצאיות סקוטיות כחלק מרכזי במלתחתם של גברים..
בשנות ה-90 עיצב גוטייה לזמרת מדונה את התלבושת המפורסמת של חזייה בצורת חרוט,  בישראל נודע גוטייה כאשר עיצב את שמלת הנוצות המפורסמת של הזמרת דנה אינטרנשיונל להופעתה באירוויזיון 1998גוטייה הפתיע בתצוגות האופנה שלו כאשר השתמש בדוגמנים שונים מהרגיל, כמו גברים זקנים, נשים מלאות, דוגמנים בעלי פירסינג וקעקועים רבים, וכן שיחק עם התפקידים המגדריים המסורתיים בתצוגותיו. על כך ספג ביקורת רבה, אך גם זכה לפופולריות עצומה.
נינה ריצ'י
הייתה מעצבת אופנה צרפתיה ממוצא איטלקי. כבר בגיל צעיר התעניינה באופנה והייתה תופרת בגדים לבובות.בגיל 21 החלה לעצב בעצמה. בשנת 1904 התחתנה עם התכשיטן לואיג'י ריצ'י ונולד להם בן בשם רוברט. כשהייתה ריצ'י בת 62 העבירה את ניהול בית האופנה לבנה רוברט. רוברט, ביחד עם מארק לאליק החלו ליצור בשמים שהמזוהה ביותר עם המותג הוא הבושם
 L'AIR DU TEMPS. הבושם נמכר בבקבוקי קריסטל מבית "לאליק". משפחת לאליק. מייצרת את בקבוקי הבשמים באופן בלעדי עבור בית האופנה ריצ'י.
כריסטיאן דיור
מעצב אופנה צרפתי רב השפעה, נולד בעיירה גרנוויל בחבל נורמנדי בצרפת. בן למשפחה מבוססת. מתוך ציות לרצון הוריו, למד דיור במכון למדע המדינה בפריס, אולם משיכתו היתה דווקא לאופנה ולציור. לאחר סיום לימודיו פתח גלריה לאומנות בתמיכת אביו וכשמשפחתו סבלה מהתמוטטות כלכלית נאלץ לסגור. ואז החל להתפרנס ממכירת ציורי אופנה לבתי אופנה בפריס, בהמשך הצטרף לבית האופנה של לוסיאן ללון והיה למעצב ראשי עם מרסל בוסה והאחרון מימן לדיור את הקמת בית האופנה כריסטיאן דיור.
עיצוביו התאפיינו בהשקעה בכמויות הבד ביצירת כל בגד ומייחסים לדיור את שיקומה של פריס כבירת עולם האופנה. לאחר מותו המשיכו מעצבים אחרים להוביל את בית האופנה שלו ובהמשך בית האופנה שלו נרכש בידי לואי ויטון.
 
         
 

האופרה (בסטיליה)– L’opera bastille
ב – 1792 בונים מזרקה של התחדשות.
היא קיבלה השראה מאומנות מצרית, אישה בישיבה מזרחית שהמים זרמו על ההחזה. בשנת 1808 נפוליאון הציע לעירייה את פרויקטים, בניית אנדרטות שיסמלו על הניצחונות שלו. הפרויקט הכי גדול היה פיל שממנו יוכלו כל התושבים להנות מתצפית פנורמית על פריז המדהימה.
התוכנית המקורית הייתה פיל מארד של תותחים שנתפסו בקרבות בשל הקשיים הכלכליים שעמדו בפני נפוליאון. בנו פיל מעץ וטייח. במהלך השנים התלוננו והרסו את הפיל.
באותו מקום ברובע ה – 12 ב – 1981 פרנסואה מיטראן חגג את הניצחון  בבחירות.  ב – 1984 מתחילים לבנות את האופרה, אחת "מהעבודות הגדולות".
מטרתו של פרנסואה מיטראן היתה לבנות בית אופרה חדש ומודרני בפריז, בה יוכלו ההמונים לראות אופרה בזול.
קרלוס אוט מאורוגואי זוכה במכרז , אחראי על הבנייה ושובר את כל החוקים של האופרות הקונבנציונאליות. כמובן שהרבה צרפתים ואנשי מקצוע התנגדו.
הבניין עלה 40 מיליון יורו. בנו אותו בצורה שתתאים למבנה הכיכר ולכן הוא לא סימטרי.
אחדים חשבו שהבניין דומה לבניין בבל, ללווייתן או לספינה.
200 שנה אחרי נפילת הבסטיליה פלסידו דומינגו וטרסה ורגנסה פותחים את הערב הגדול,אבל רק חצי שנה לאחר מכן התחילו לעבוד ברצף בגלל כמה בעיות עם הבנייה. בין 250 ל – 300 הופעות כל שנה.
תיאור הבניין: החלק העגול של הפסדה הוא האולם והחלק המלבני הם המשרדים. המסדרון פונה לכיכר, הלובי נותן הרגשה של שדה תעופה עם תאורה עדינה.
המדרגות המרשימות מזמינות אותנו ל"עליה לתרבות" ויחד עם הקשת מעניקות תחושת סימטריות.
גובה של 110, בן 30 קומות , 10 קומות תת קרקעיות, שטח 160,000 מטר מרובע ובנוי 22,000. צבעים: לבן, אפור ושחור. ריצוף מעץ אגס, 2700 מושבים שמהם יש ראות טובה לבמה. יש 5 במות שזזות ומתחתיהן שש קומות כדי שהשחקנים יוכלו לרדת ממנה ולהחליף תפאורה. הבמה מכילה 130 שחקנים. האקוסטיקה טובה בעקבות פאנלים העשויים מזכוכית בגגו עם כמה קורות שמסתירות כמה נקודות שמש.
ב – 24 באוקטובר חברת קונסטנטיני יחד עם האופרה של הבסטיליה מרכיבים בדייקנות על הקיר שעון מזכוכית בגובה 2.50 מטר ואורך 7 מטר אשר עליו מצוירת מפה עולמית המראה את השעה שבכמה ערים חשובות.
כמו כן לא חייבים להיכנס לאופרה על מנת להנות מיופיה.
 
אופרה גרנייה–Opera (palais) Garnier
כללי
בניין האופרה הראשון או בית ארמון האופרה גרנייה ממוקם בקצה של שד' האופרה ברובע התשיעי בפריס. בעבר נקרא פשוט "בית האופרה של צרפת" אולם לאחר פתיחת האופרה בסטיליה בשנת 1989 נקרא "אופרה גרנייה" .הבניין נבנה בהוראתו של נפוליון השלישי לאחר שביקר באופרה בשנת 1858 עם אשתו ונכח בארוע טרגי, הפצצה באולם האופרה, נפוליון לא נפגע ולמחרת החליט לבנותו מחדש "גדול יותר בוהק יותר ומפואר יותר".באופן יוצא דופן לתקופה נערך מכרז לבחירת מתכנן והזוכה היה אדריכל צעיר שארל גרנייה בן 35 לאחר בנייתו הוא הוזמן לבנות את האופרה גרנייה במונטה קרלו במונקו.
היסטוריה
הבנייה החלה בשנת 1857 והסתיימה בשנת 1874 (17 שנה) בשל מס' עיכובים ( מלחמת פרוסיה צרפת ,ובשל העובדה שהתגלה אגם תת קרקעי תחת לאתר הבנייה,  הבעיה נפתרה ע"י בניית המבנה על עמודים) . אגם מקורה תת קרקעי שימש בסיס לסיפור "פנטום אופרה" .המטרה האמיתית של המבנה היתה להראות ולהיראות ולהעביר את המסר שפריס היא הבירה הכי משגשגת באירופה.גרנייה הבין את המטרה... והתוצאה היתה בנין נאו רנסנסי מדהים ביופיו עם משטחי שיש מעקות מעותרים פיתוחים וגילופים באבן מדרגות מפוארות פסלים מרהיבים והבפנים הצטייר בעושר עיצובי נדיר ביופיו הרבה קטיפה וזהב. השמועה מספרת הקיסרית יוג'יני פנתה אל האדריכל ושאלה האם הבניין ייבנה בסגנון יווני קלאסי או רומאי עתיק ? והתשובה היתה "בסגנון נפוליאון השלישי"
על המבנה
מחצית מבנה מהווים שטחים ציבוריים  ,רבע נוסף – האולם - היתר שטחי חזרות ומשרדים.היה זה בנין האופרה הגדול בעולם ש 11,000 מ"ר שטחו ומכיל 2,200 מקומות ישיבה על הבמה היה מקום להופעה של 450 אמנים בו זמנית .במרכז האולם תלויה נברשת השוקלת 6 טון.צבע הכיסאות באולם – אדום קטיפתי, גרנייה אמר שהוא רואה את הנשים המגיעות לאופרה כתכשיטים וחשב שהן צריכות לשבת בתוך קופסת תכשיטים .האטרקציה המרכזית באודיטוריום היא התקרה שמצוירת כולה בידי מארק שאגאל .הבניין מחולק ל-3 מפלסים :
מפלס ראשון-קומת כניסה, החזית מקושטת ב-7 קשטות וביניהם פסלי דמויות ותלויים מדליונים גדולים והם פורטרטים של ענקי המוסיקה: היידן, באך, ועוד...
מפלס שני-30 עמודים קורינתיים וביניהם פסלים של מוצארט בטהובן רוסליני ועוד
מפלס שלישי-מגולף ומפוסל
בחזיתו קיימים עמודים גבוהים ובינהם פסלים שאת רובם פיסל הפסל קארפו ,הפסל הידוע שלו "המחול" הועבר למוזיאון "דה אורסי" ובמקומו הוצב החיקוי.ודבר נוסף חשוב אחרי ניסיון ההתנקשות בנו כניסה נפרדת לכרכרה שלו והוא ומלוויו היו נכנסים עם הכרכרה והסוסים לתוך המבנה ויורד בתוכו.
ארמון האליזה– Palais de l’Elysee
כללי
ארמון האליזה הוא למעשה מעונו הרשמי של נשיא צרפת, משרדו ומקום המפגש שלו עם השרים.המקום סגור לקהל הרחב, וכיום מה שמתקיים בו בעיקר היא מסיבת אחה"צ ביום הבסטיליה.טעות נפוצה לחשוב שהמבנה ממוקם בשדרות השאנז אליזה אבל כתובתו היא רו דה פובורג סן הונורה שנחשב לאחד הרחובות החשובים בסביבה למרות שאינו נחשב לרחוב גדול במיוחד (בסמוך בית המכירות סוטביס, שגרירות בריטניה ועוד מבנים נחשבים).
היסטוריה
המבנה הוקם כבית מגורים פרטי בשנת 1718 ובנייתו הסתיימה בשנת 1722, מה שאומר שבעוד 10 שנים יחגוג יום הולדת 300.   הסגנון שאפיין בתי אצילים יוקרתיים הוא בניה הקלאסי: בתים גדולים על שטח קרקע גדול, קירות שגובלים על שטח גן ולא נושקים למבנים שכנים, חצר סימטרית משלושה אגפים (באומנות הסימטריה משדרת יציבות, רוגע, שלווה) אשר תוחמת חצר פנימית בסגנון אנגלי.כבר ב- 1753 המבנה נחשב לבית נערץ בפריז ואז נרכש ע"י לואי ה- 15 אבל לא למגוריו אלא למגורי פילגשו הראשית ז‘אן  אנטואנייט פוסיון הלא היא מאמאדם דה פומפאדו. צעד זה לא היה אהוד במיוחד על אנשי צרפת והם תלו כרזות בגנות המלך.בשנת 1773 נקנה ע"י ניקולא בוז'ון – בנקאי ואחד מעשירי צרפת, בשעתו החזיק כאן אוסף של ציורים יוקרתיים שחלקם עברו ללובר וחלקם לגלריה המלכותית בלונדון.
לאחר מכן נמכר המבנה לדוכסית מבורבון בשנת 1787 והיא למעשה זו ששינתה את שמו ל"בית האליזה".הדוכסית לא החזיקה בו זמן רב כי בשנת 1789 פרצה המהפכה הצרפתית והמבנה שסימל בתי עשירים נפל במהרה קורבן להמון המשתולל שהפך את חדרי הפנים לבתי הימורים ואת חצרות המבנה למקום למשתה ואוכל.בשנת 1805 עבר להתגורר במקום האדריכל מירא שהיה נשוי לקרולין אחותו של נפוליאון בונפארטה. בשנת 1808 עבר הארמון למעשה לממשלתו של נפוליאון ונקרא "אליזה נפוליאון".אחרי התבוסה בווטרלו נפוליאון חזר לבנין האליזה וזמן לא רב לאחר מכן חתם על הצהרת התפטרותו. ב-1815 עזב את המבנה סופית.ב- 1816 עבר לחזקת לואי ה- 18, וכמה עשרות שנים לאחר מכן, ב- 1873 הפך למעונו הרשמי של נשיא הרפובליקה.
מספרים שפעם היה מעבר סודי בין המבנה לארמון טולרי שהיה קיים בשעתו ונהרס ואיתו גם המעבר, ע"פ הסברה - המעבר שימש את נפוליאון למפגש עם פילגשיו.באמצע המאה ה- 19 בוצעו שיפוצים כללים במקום ומאז הוא במתכונתו הקיימת.בזמן מלחמת העולם השניה 1940-1946 הארמון לא אוכלס.לאחר מכן שרל דה גול - הנשיא הראשון של הרפובליקה החמישית אשר התגורר במבנה, החל לארח את אורחיו במלון "דה מריגני" כי טען שאין זה מכובד שמלכים יסתובבו במסדרונות בפיג'מות.
 
הארמון המלכותי– Palais Royal
כללי
הקומפלקס  שוכן צפונית למוזאון הלובר, ברובע ה- 1 בפריז  והוא טומן בחובו ארמונות ,גנים ,גלריות ואף תיאטרון . הוא נבנה ע"י Richelieu , בשנת  1628  , וחשיבותו הועצמה בתקופת Louis XIV  . המקום בעל הסטורייה עשירה פוליטית ואומנותית . כיום נמצאים בו מועצת המדינה ( Conseil d'etat ) , מועצת החוקה ( Conseil constitutionnel )  , ומשרד התרבות ( Ministere de la Culture  ).
היסטוריה
1624  - Richelieu  קונה את "הוטל ראמבוייה"  (Hotel De Rambouillet ) ע"מ להרסו עד שורש ולהקים ארמון במקומו  הכולל תיאטרון אשר ייזכר כמפואר בפריז במשך מאות בשנים.
1642 – רישליה מוריש לפני מותו את הארמון למלך לואי ה- XIV  הצעיר , ו – Anne d'Autriche – העוצרת בפועל מחליטה לעבור מארמון הלובר לשם – בתקופה זו הופך "ארמון הקרדינל" ל- "ארמון המלכותי ".
1651 – לואי ה- XIV הצעיר נאלץ לברוח מהארמון באישון לילה .
1691 -  המלך מלווה את הארמון ל – Philippe D'Orleans  ("מסייה" – Monsieur  ) .
1715 עד 1723 – תקופת הזהב של הארמון , שחשיבותו עולה על ארמון ורסאי  ,ובו מתקיימים אירועים מלכותייים .
1723 עד 1763 -  הארמון שוהה בתדרדמת במותו של פיליפ  , בשנת 1763 התיאטרון (האופרה) שבו עולה באש  , ושוב בשנת 1781 .
1781 – נינו של פיליפ – Louis Philippe Joseph d'Orleans   מקבל את הארמון – אולם בהיותו דל אמצעים ועמוס חובות , הוא מחליט לשנות ייעוד למקור פרנסה נדל"ני – ייעוד שישאר עד היום הזה. הוא מעסיק את הארכיטקט Louis David , ליצור 180 קשתות  (ארקדות) מופרדים ע"י פילסטרים ממסדר קורינתי , ו – 188 עמודי תאורה .
1786 עד 1790 , מוקם התיאטרון : Comedie Francaise  , בגבול דרום-מערבי של הגנים.
1787 – הדוכס מקים את "קיקרס ארמון המלכות" ע"מ לקיים בו תחרויות סוסים.
תקופת המהפכה/ פוסט מהפכה  -  תהלוכת ההמון , ב – 12.07.1789 בגני הארמון  נתקלת בירי מצד חיילי המלך , הפעולה תוביל להחלטה עתידית להשתלטות על הבסטילה . בתאריך 20.07.1793 נרצח בארמון Lepeletier , ציר פוליטי אנטי מונרכי שהצביע בעד גזר דין מוות למלך. לאחר המהפכה ,הדוכס משנה את שמו ל- "בעל שיוויון" , והארמון הופך ל- "ארמון השיוויון " , אולם לאחר הובלת הדוכס לגרדום – הופך הארמון למרכז מסיבות זולות מהזן הירוד ביותר ובו פרוצות וכו' – רוב הרהיטים נמכרים לכל דורש , ואף הקירות מקולות מיצירותיהם.
 
הארמון המלכותי– Palais Royal
היסטוריה
1800 – נפוליאון בונאפארט משכין בארמון את ה – Tribunat , מעין אספיה מחוקקת , ולאחר פיזורה ב – 1807 , הבורסה עוברת למשכן. נפוליאון הקדיש חשיבות מעטה למבנה.
1814 – הארמון מועבר לבנו של  "פיליפ בעל שיוויון " – הלא הוא המלך העתידיLouis Philippe   , כסף רב מפוזר לשיקומו ע"י Fontaine – במשך כ – 18 שנה  , מוקמים ומשוכנים בין היתר 414 ציורי קיר , גלריות חדשות , חצר Nemours (שתיקרא  Place Colette ע"ש הסופרת המפורסמת) , בתים נוספים ועוד.
1780 עד 1830 נחשבות לשנים לוהטות של הארמון , סופרים כותבים " פריז היא בירת צרפת ואלו הפאלה רויאל הוא בירת פריז" .  בין היתר ניתן למנות מופעים (ה Comedie francaise  ,שסיפורה המודרני מתחילה בארמון  - בצד תיאטרונים נוספים) , מסעדות ובתי קפה  (כולל מסעדות יוקרה עם תפריט  א-לה-כארט , ובתי קפה שמהווים מרכזים לאסיפת עם לפעולות פוליטיות ומהפכניות) , חנויות ( קרוב ל – 400 !!!!  בתחומים כגון צורפות ושעונים אך גם אופנה , מעדניות ועוד) . משחקים ( קזינו ענק בעל 8 אולמות משחק ואף "שולחן זהב" בה הישיבה עפ"י זימון אישי והמשחק נסוב סביב מטבעות זהב בלבד.) , זנות ( כל הכסף המתגלגל בחנויות , אולמות משחק בורסה ותיאטרונים מושך את עולם הזנות) .
1848 – הארמון שוב קורבן  המהפכה –הוא נבזז לחלוטין ויצירותיו מועלות על מוקד , וחוזר לידי המדינה  - שמו הופך ל – "הארמון הלאומי"  Palais national .
1860 – נבנת פאסאדה חדשה בימי Louis Napoleon Bonaparte .
1871 – ניסיון נוסף להעלות את הארמון באש נכשל.
1874 -  מועצת המדינה שוכן בו עד היום .
1900 – משרד הקולוניות שוכן בגלריה אורליאן.
1933 -  הפיכת Galerie d'Orleans תוך הריסת מבני הזכוכית ומזעור אור טבעי הי אופייני עד כה.
1959 -  המועצה החוקתית  ומשרד התרבות עוברות לשכון שם , בקרבת המועצת המדינה.
אומנות .
אומנים חשובים כמו Colette , Jean Cocteau (ז'אן קוקטו) התגוררו במתחם , סרטים רבים אימצו את הארמון כרקע ביניהם  : ראיון עם ערפד , צופן דה-וינסי .  מתחם ה- קומדי פראנסז  ( Comedie Francaise  )  , השוכן בלב הארמון הינו אחד התיאטראות החשובים בפריז מאז ועד היום ונחשב לתיאטרון הלאומי היחיד בצרפת .
הבאגט הצרפתי– La baguette
"אם לבאגט יש נשמה, היא הריח שלו" (סטיבן קפלן )
פירושו מקל קטן או שרביט צר, האורך מגיע עד מטר, קוטר בין 5 ל  6 ס"מ. לא כל לחם צר הוא באגט. עבה יותר נקרא "פלאוט" ודק יותר נקרא "פיסל". 
ההיסטוריה של הלחם מתחילה לפני 8000 שנה .הבאגט בא מוינה באמצע המאה ה-19, כאשר נכנסו תנורי קיטור. אז הלחם הפך להיות בעל קרום פריך מאוד ובתוכו לבן מחורר – 1920 יצא חוק שהיה אסור לעובדים לעבוד לפני 4 בבוקר כך לא היה להם מספיק זמן להכנת הלחם לארוחת הבוקר.
לגבי המקור הבאגט מייחסת את המצאתו לצבא נפוליון במהלך מלחמת רוסיה – צרפת בשנת 1812. החיילים הצטוו לקחת עימם בגדים נוספים בשל הקור הרוסי וכך נשאר פחות מקום לכיכרות לחם, ולכן אפו לחם ארוך שניתן לאחסנו בשרוולי מכנסיהם, לכן הצורה.מרכיבים : מים, מלח, שמרים וקמח.הלישה היא לפי החוק.
בזיליקת הלב הקדוש– Sacre coeur
כללי
בזיליקת הלב הקדוש, הידועה גם בשמה הצרפתי "סַקְרֵה קאר"  היא מבנה דתי בולט בפריז, כנסייה קתולית המוקדשת ללב הקדוש של ישו. הכנסייה מתנשאת ברוב הוד והדר על ראש גבעת המונמרטר, שהיא הנקודה הגבוהה ביותר בעיר והנוף הנשקף מן הרחבה שלפניה הוא מן היפים והמרהיבים ביותר בפריז .בבזיליקת הלב הקדוש מבקרים למעלה מעשרה מיליון מבקרים מדי שנה (נכון ל-2006), עובדה הממקמת את האתר כמבנה הדתי השני המתוייר ביותר אחרי קתדראלת נוטרדאם בעיר.הבזיליקה מהווה את אחד מציוני הדרך החשובים של פריז, וכיפותיה הלבנות, הבוהקות, נראות למרחוק מאזורים רבים בעיר. את צבעה הלבן מקבלת הבסיליקה כתוצאה מריאקציה בין האבנים ממנה בנויה לבין גשם –כאשר האבן נרטבת –היא מלבינה.
היסטוריה
בנייתה של הבאזיליקה של הלב הקדוש החלה בשנת 1875, אך בנייתה לא הסתיימה  אלא רק בשנת 1914 סקרה קאר הוקדשה רק ב-1919, לאחר סוף מלחמת העולם הראשונה. ראשיתה של הכנסייה בימים של אחרי המלחמה הקשה בין הצרפתים לפרוסים, בשנת 1870. צרפת נחלה מפלה והובסה, ותהפוכות פוליטיות מבפנים ומבחוץ דרדרו את המוראל בפריז לשפל. קבוצת מאמינים בראשות שני אנשי עסקים- אלכסנדר לז'נטיל ואובר דה פלרי  קצה בהלך הרוח האתיאיסטי ששרר בצרפת (זכור לכולנו נושא האתיאיזם שהיה חלק מהאידיאולוגיה של המהפכה הצרפתית), וחפצה להרים שוב את קרנה של הכנסייה. חברי הקבוצה שמו להם למטרה לבנות כנסייה מפוארת על גבעת המונמרטר, כנסייה שתהווה סמל לתקווה מחודשת ולחזרה בתשובה.בשנת 1873, הכריזה האסיפה הלאומית על תחילתו של פרויקט הבניה, והגדירה אותו כפרוייקט 'לתועלת הציבור'. העבודות החלו רק שלוש שנים לאחר מכן, כאשר מתוך 78 תוכניות בניה שהוגשו לוועדה נבחרה הצעתו של ארכיטקט בשם פול אבאדי. הבניה לא התקדמה בקצב מהיר, והייתה רצופת קשיים ובעיות רבות שגרמו לדחיות בהשלמת הפרויקט. הארכיבישוף של העיר פאריז – ג'וזף גיבר סייע בהשלמת המלאכה. רק בשנת 1919 נחנכה הכנסייה
כדי להגיע לסאקרה-קאר, אפשר לעלות רגלית בגרם מדרגות המטפס במעלה הגבעה, או באמצעות נסיעה קצרה בפוניקולאר. מומלץ לעלות בכיוון אחד ברכבל, גם לשם החוויה וגם מכיוון שמדובר ב – 276 מדרגות, ובחזרה לרדת במדרגות. הירידה קלה יותר וגם מאפשרת להתרשם מן הסביבה והנוף.
הבזיליקה בנויה בסגנון ביזנטי-רומנסקי, בצורת צלב יווני, מקושטת בארבע כיפות. ההשראה לתוכניות הבנייה נלקחה מהסגנון הרומי-ביזאנטי של כנסיית סאן פרון בפריג'ה (איטליה) ומימדיה גדולים ומרשימים. דלתות הכנסייה סביב עשויות ארד מציגות תבליטים עם אירועים המתארים את חייו של ישו. חלונות וכניסות הבניין הן בתצורה משולשת –השילוש הקדוש. אורכו של האולם המרכזי הוא 100 מ' ורוחבו 50 מ'. הכיפה המרכזית של הבאזיליקה מתנשאת לגובה 83 מטרים, ונראית למרחקים. בכנסייה מגדל ענק מרובע הכולא בתוכו את הפעמון הגדול ביותר בצרפת שקוטרו שלושה מטרים ומשקלו כ- 19 טונות.
בחזית הכנסייה שני פסלי ברונזה של שני גיבורים צרפתיים: ז'אן ד'ארק  והקדוש סאן לואי  ומעליהם פסלו של ישו –הפסל החשוב ביותר בכנסייה.
בתוך הכנסייה, באזור המיועד למקהלה, מתנוסס הפסיפס הגדול של ישו המתאר את ישו והלב הקדוש עם המלאך מיכאל, והבתולה מאורליאנס, והמלך לואי הששה עשר ומשפחתו. בקריפטה  -בקומה למטה, באחת הקאפלות, מוטמן כד קבורה שם נמצא ליבו של אלכסנדר לז'נטיל –מיזמי הכנסייה. הכנסייה מקושרת עם הקדוש הפטרון של פריס, סן דני אשר פעל במאה השלישית להפצת הנצרות באזור. הרומאים ערפו את ראשו על גבעת מונמארטר, אבל הקדוש הרים באדישות את ראשו הערוף, תחב אותו תחת זרועו והלך לדרכו. בכנסייה ישנם ציורים רבים של הקדוש ערוף הראש עם ראשו תחת זרועו, וסביבו ראשים אחרים מתגלגלים, של אחרים שכנראה לא היו קדושים כמוהו. הכנסייה מעוטרת גם בתמונותיהם של הקדושים האחרים של צרפת, ז'אן ד'ארק והמלך לואי ה-9 (בדומה לפסלים בפסאדה של הבסיליקה).
ניתן לעלות בתוך הכנסייה באמצעות גרם מדרגות אל מרומי הכיפה, ואם ישנה ראות טובה ניתן לצפות למרחק של עד 50 ק"מ. איזור הכנסייה מהווה מוקד משיכה לתיירים המתגודדים ברחבות ועל המדרגות המובילות אל הכנסייה ועסוקים בצפייה בנוף היפה של פריז הנפרס למולם ממרומי הגבעה.  
בית העירייה פריז– L’hotel de ville
הוטל דה ויל הוא בית העירייה של פריז, שנבנה מחדש בסגנון ניאו-רנסנס בשנים 1874-1882.  המבנה הישן, אגב, נשרף בתקופת הקומונה הפריזאית בשנת 1871, לאחר שנכנעה צרפת לגרמניה שהתאחדה באותה שנה. חזית המבנה מעוטרת ב- 146 פסלים של אישים פריזאיים מפורסמים.
 גרם המדרגות העיקרי מוביל לאולם נשפים ולאולמות אחרים המעוצבים בסגנון מעורב של רנסנס ובל-אפוק.
כיכר הוטל דה ויל (Place l'Hôtel de Ville) שימשה מקום הוצאה להורג של פושעים עד לתקופת המהפכה. כמה מהפושעים הגדולים בהיסטוריה הצרפתית, הגיעו כאן לסוף דרכם בתלייה, בשריפה או בהתזת ראש.
החל משנת 1977, עת רובעי פריז אוחדו תחת גג מוניציפלי אחד, חזר ראש העיר להוטל דה ויל. המוזיאון בהוטל דה ויל מציג תערוכות מתחלפות מרתקות.
בניין העירייה של פריז ניצב מול כיכר גדולה, על גדות נהר הסיין, ורחוב ריבולי. ההיסטוריה של הכיכר ראתה הוצאות ברוטליות להורג של אזרחים, תוצאה של תפיסת צדק שונה מזאת אשר אנו מכירים היום (לפחות במדינתנו).
כאשר מתקיימים אירועים חשובים, כגון טורניר הטניס של הרולאן גרוס, נפרסים מסכי ענק על בניין העירייה, ומאות פריזאים נאספים במקום כדי לצפות במשחקים.
בית עיריית פריז (צרפתית: Hôtel de ville de Paris, “אוטל דה ויל דה פארי“) נמצא ברובע הרביעי של פריז ומהווה את משכנה של עיריית פריז מאז 1357. במאה ה-13 שכנה עירייתה של פריז ב“סלון הבורגנים“ שבקרבת השאטלה, קודם שעברה בראשית המאה ה-14 לגבעת סנט-ז'נבייב שבגדה השמאלית.
אטיין מרסל, הפרובוסט של פריז (מי שעמד בראש הסוחרים תחת השלטון הישן), ביצע את רכישתו של “בית העמודים“ שבגדה הימנית בשמה של העירייה בחודש יולי 1357, ואליו הועבר מרכזם של המוסדות המוניציפליים של העיר. תחת מבנה זה הוקם במאה ה-16 היכל שתוכנן, לבקשת המלך פרנסואה הראשון, בידי האדריכל האיטלקי דומניקו דה קורטונה, מי שגם לקח חלק בתכנון טירת שמבור; והצרפתי פייר שמביז', המזוהה בין היתר עם טירת פונטנבלו ועם קתדרלת סנלי.
בניית האוטל-דה-ויל נמשכה מ-1533 ועד 1628, ובין 1836 ו-1850 נוספו לו גימורים תוך שימורה של החזית הרנסאנסית.
בימי הקומונה הפריזאית של 1871 נשרף הבניין, ולארכיונים, לספרייה העירונית ולאוספי-התעודות החשובים היה גורל דומה. המבנה הוקם מחדש בין 1874 ל-1882, לפי תוכנית של האדריכלים תאודור בּאלוּ ואדוּאָר דֶפֶּרְת. החזית, בסגנון נאו-רנסאנסי, ניסתה להתחקות אחר זו של הבניין שנשרף. הכיכר בחזיתו המערבית של הבניין - שב-1803 נקרא שמה כיכר העירייה, הפכה למרחב להולכי רגל בשנת 1982.
לכל אורך ההיסטוריה מקום זה היה מוקד להתקהלויות של מתקוממים, מפגינים ומורדים.
הברון האוסמן– Georges Eugene Haussman
רקע
בעקבות המהפכה התעשייתית גדל מעמד הפועלים אשר הצטופף ברובעים המרכזיים של העיר, מערכת הביוב הפרימיטיבית שהייתה קיימת דאז והצפיפות שנוצרה והגיעה ל  100,000 תושבים לקמ"ר הייתה גורם מרכזי בהתפרצות של מגפות, כגון: כולרה אשר גבתה בשנת 1832 32 אלף קורבנות, כאשר הגיע אוסמן הוא הקים בפריז מקור מים חדש, מערכת ביוב, מערכות גשרים, בית אופרה ומבני ציבור.אוסמן נתן חשיבות לאזורים ירוקים בעיר והפך גנים קטנים ליוקרתיים, כגון: טילרי, גני לוקסמבורג ויער בולון.אוסמן שינה כ-60% ממבניה של העיר והשמיד חלקים רבים של פריז מימי הביניים, נפוליאון "עזר" לאוסמן לקבל את המושלות של מחוז הסיין בזכות כך הצליח לקבל תקנות ציבוריות שעוצבו במיוחד בשבילו אשר עזרו לו ליצור את האחידות אשר קיימת כיום, כגון: כל הבניינים יבנו בגובה אחיד וכל הגגות מחויבים להבנות בזווית של 45 מעלות על מנת לשמור על כמות האור החודרת לרחוב וליצור תחושה נעימה עבור הולכי הרגל.הבניה המחודשת של פריז הרסה מבנים ישנים וצפופים וגרמה למיגור מחלות כמו הכולרה אך בד בבד יקרה מאד את המגורים בעיר, דבר שגרם לעליית מעמד הבורגנים ודחיפת מעמד הפועלים לפרברים.ב 1870 פוטר אוסמן כי לא היו יותר כספים להמשך השיפוצים. ברובע השמיני של פריז יש רחוב על שמו.פריזאים רבים טוענים שההרס הפיזי הביא גם להרס חברתי של פריז ועלייתו של מעמד בורגנים תוך דחיפת מעמד הפועלים לפרברים.
הברון אוסמן 1809 – 1891 ,מתכנת עירוני במקצועו במחצית השנייה של המאה ה-19 עמד בראש התכנון והבניה מחדש של פריז מישנה לחדשה ומודרנית.נולד בפריז למד משפטים ובמקביל בקונסרבטוריון של פריז. ב- 1853 נבחר למושל מחוז הסן ואז גם הוסמך ע"י נפוליאון ה-3 לקדם תוכנית של רפורמות תכנוניות בפריז.נפוליאון ה-3 רצה לעצב את העיר מחדש למודרנית עם מרכז כלכלי וחברתית ,מסבירת פנים עם זרימה טובה יותר לקונים.בפריז הוקמו רחובות חדשים,רחובות צרים הפכו לרחובות רחבים וניתן מקום מרכזי לתנועת רכבות.חשוב לציין שהרחבת הרחובות נבעה גם מהצורך למנוע הקמת מחסומים של מורדים והתקוממויות .
גבעת מונמרטר– Butte Montmartre
גבעת המונמרטר, או 'הגבעה' כפי שהיא מכונה בחיבה על ידי הפריזאים, היא הגבעה הגבוהה ביותר בפריז, ונהוג להתייחס אליה כאל 'הכפר' האחרון בכרך הגדול.
המקום משמר עדיין אווירה שקטה ומיוחדת, על אף המוני התיירים הגודשים אותו מדי יום, לאורך כל השנה.
כיום, משמשת הגבעה כרובע אמנים ציורי, ואת סמטאותיה היפות ממלאים בתי קפה, שאנסונייריות, אמני רחוב וציירים.
תחילת הסיפור של מונמרטר אי שם במאה השלישית לספירה, והוא קשור בקדוש נוצרי בשם סן-דני, שהיה זה שהביא את הנצרות לפריז. רומא רדפה את הנוצרים החדשים ואת תלמידיו של ישו, וגזרה על סן-דני מוות בעריפת ראש. האגדה מספרת, שאחרי שנערף ראשו, ככל הנראה במאה השנייה, קם הקדוש, הרים את הראש בידיו וצעד אתו ברגל עד הגיעו לגבעת המונמרטר. בו ברגע הוסב שמה של הגבעה למונטמרטיר (Mont des Martyrs) שפירושו - ההר של המרטיר, הקדוש המעונה.
בזמן המהפכה הצרפתית, היה ניסיון לשנות את שם הגבעה למונטמאראט, על שמו של ז'אן-פול מארה (Jean-Paul Marat) , אחד ממנהיגי המהפכה שנרצח, אך השם לא תפס ונותר 'ההר של הקדוש המעונה' עם השיבוש הקל שדבק בו.
על הגבעה הוקם בשנת 1534 מסדר הישועים בשבועה שלקחו על עצמם איגנטיוס מלויולה ושבעה מעמיתיו. המסדר כונה גם "חברי המסדר של ישו" הינו מסדר בכנסיה הקתולית שחבריו נשבעו לחיי עוני וחסידות  והיווה למעשה רפורמציה להתנהלות הכנסייה באותם ימים. הם הבטיחו לקדיש עצמם לריפוי חולים ועבודת מיסיון  בירושלים או כל מקום אחר שהאפיפיור ירצה.
במשך מאות בשנים הייתה מונטמרטר כפר קטן ורוגע של כרמי גפן, יקבים לייצור יין וטחנות רוח ציוריות שטחנו את הקמח לתושבי פריז. מאחר והכפר לא נכלל בתחום העיר פריז, לא חלו עליו החובות והמיסים שחלו על הפריזאים, ועד מהרה הפכה מונטמרטר למקום שאליו באים כדי לשתות יין זול, ללא מיסים, להשתכר ולהתהולל.
הכפר ושיפוליו הפכו למרכזי בידור והנאה, ואך טבעי היה שלמרגלותיו התפתח אזור ההתהוללות של פריז, הפיגאל. בשל העובדה שבאזור היו יקבים של המנזר שפעל במקום, הפך המקום למוקד של מסבאות ובתי שיכר, ובהמשך לאזור בילויים. בסוף המאה ה-19 נפתח במקום הקברט המפורסם - מולן רוז', ובבית המרזח לה שא נואר (החתול השחור) נהגו לשבת אמנים רבים.
במקביל, החלו אמנים רבים לנהור אל מעלה הגבעה, ולקבוע בה את מושבם, בשל הנוף היפה והתצפיות על העיר שעוררו בהם השראה. הכפר הקטן, שסופח רשמית לתחום העיר פריז רק בשנת 1860, חייב את פרסומו העולמי לאותה מושבת אמנים שהתפתחה בו ומשכה אליה זמרים וסופרים ומשוררים,. החל מאמצע המאה ה-19, התגוררו אמנים כמו יוהאן יונגקינד וקאמי פיסארו במונמארטר, שהפכה במהירה להיות מרכז האמנות של פריז ומוקד חיי הבוהמה. פאבלו פיקאסו ואמדאו מודיליאני התגוררו בקומונה במונמארטר, בבניין שנקרא לה בטו-לאוואר - "סירת המכבסה" (Le Bateau-Lavoir), בין השנים 1904 - 1909.
 אחרי מלחמת העולם הראשונה, החלה נדידה של אמנים לעבר הגדה השמאלית והרובע הלטיני, ומונטמרטר החלה מתרוקנת מתוכן. הזיכרונות ותהילת העבר עדיין שורים על המקום, אבל כיום הוא ממוסחר, מיועד בעיקר לתיירים הבאים לחפש בו את קסם העבר. כנסיית ה"סקראקר" (La basilique du Sacré-Cœur) הנמצאת בראש הגבעה מושכת אליה המוני תיירים, ומסביבם התפתחה תעשיית תיירות ענפה של בתי קפה, מסעדות, רוכלים, אמנים המציגים עבודותיהם למכירה ברחוב,'.
הדרך היפה להגיע אל הרובע היא באמצעות הרכבל העולה לראש הגבעה, ומשם לצעוד רגלית עד לכיכר המרכזית-כיכר טרטר ( Place du Tertre)או לטפס כ 270 מדרגות במעלה הגבעה. חשוב לציין כי מחיר העלייה והכרטיס טובים גם לנסיעה במטרו.
שעות בין הערביים הן האידאליות, ולאחר ביקור בכנסיית הסאקרה-קאר, ותצפית על הנוף של פריז לעת השקיעה, כדאי לשוטט בסמטאות הציורית ולראות כיצד המקום מתחיל להתמלא והופך שוקק חיים עם רדת החשכה. הכיכר המרכזית ברובע מונמארטר, פלאס די טרטר (Place du Tertre), הומה מדי יום ומדי ערב בעשרות ציירי פורטרטים, קריקטוריסטים, אמני רחוב, ובאלפי תיירים הפוקדים את דוכני האמנים, המסעדות ובתי הקפה. בסמוך לכיכר, בביתו של האמן מוריס אוטריו, נמצא כיום מוזיאון מונמארטר המציג את עבודותיהם של אמני העבר המפורסמים של הרובע.
אמנים רבים קבורים היום בבית הקברות של מונמארטר שנוסד ב 1795 ובבית הקברות סן ונסן, המהווים בשל כך אתרי תיירות. בבית הקברות קבורים אמנים ואנשי רוח רבים ומפורסמים כמו: אמיל זולה, המוסיקאי ברליוז, דגא, במאי הקולנוע- פרנסוא טריפו , הזמרת דלידה והפילוסוף- הנריך היינה כמו גם קברים רבים של משפחות אצולה.
בשל חשיבותו ההיסטורית ויופיו של הרובע, הוא מוגדר כאתר היסטורי, ואסורה בו בנייה שאינה משתלבת באופיו המקורי.
הגנים הצרפתיים–Les jardins francais
כללי
גן צרפתי (נקרא גם "גן רשמי")   סגנון הגינון ועיצוב נוף מקורו בצרפת. סגנון הגנים הצרפתיים התפתח תחילה בחצרות המלוכה של צרפת בתקופת הבארוק (המאה ה-17).
סגנון גננות זה שיקף תפישה תרבותית שהייתה נפוצה בצרפת לגבי עליונות האדם על הטבע ותירבות הטבע. הגנים התאפיינו בצורות גאומטריות המנוגדות לחלוטין לצורות הטבעיות, צורות שבאו לידי ביטוי בתכנון הכללי של שבילי הגן וחלקיו וגם בצורת הגיזום של השיחים וסידורי הפרחים. בשל אופיו,גן צרפתי הוא גן יקר מאוד להקמה ויקר עוד יותר לתחזוקה שוטפת .על מנת שתישמרנה צורות הנוף והצמחייה המיוחדות. מסיבה זו, נפוצה צורת גנים זו בבתי המלוכה והאצילים ותרבות הגנים הצרפתיים הגיעה לשיאה לפני המהפכה הצרפתית והחל מתקופת שלטונו של לואי ה-14 שיזם גם את פיתוחו של ארמון ורסאי וגינותיו, שעוצבו על ידי אנדרה לה נוטרה, הנחשבות לדוגמה המרשימה והגדולה ביותר של סגנון זה. הגן הצרפתי מחולק לחלקים מלבניים על ידי שבילים. כל חלק כזה, שהוא מעין גינה משנית בתוך היררכיה של גינות המרכיבות את הגן כולו, נקרא פרטר (Parterre) ומקורו בסגנון הגינון האיטלקי מתקופת הרנסאנס. הפרטרים היו גינות קטנות יותר בהן יכלו האנשים לטייל להנאתם ולהתרשם מהגינון ומעיצוב הנוף. הפרטר ידוע כמקום בו רוכלו כל הרכילויות של מעמד האצולה
גני טוילרי—Les jardins des tuileries
גני טולרי משתרעים על שטח של 250 דונם לצד מוזיאון הלובר הם תחומים בין הסיין ככר הקונקורד
ורחוב ריבולי.גני הטולרי היום חלק ממתחם ארמון הטולרי שהוקם בשנת 1564  ונהרס בשריפה בשנת 1871  הארמון הועלה באש ע"י חברי הקומונה הצרפתית שהציתו אותו  עם זפת טרפנטין ונפט .בארמון התגוררו במעצר בית המלך לואי 16 ורעייתו מרי אנטואנט כאשר הוכרחו לחזור מורסאי  בשנת 1789 (תקופת המהפכה הצרפתית .) ובהמשך נפוליאון קיסר צרפת שהתרחק מוורסאי.
גני טולרי נבנו ע"י קטרין דה מדיצי שהיתה נשואה למלך צרפת אנרי השני והתגעגעה לגנים היפים  ולנוף הקסום שהשאירה בארמונות פירנצה.גני טולרי קדמו ב-50 שנה לגני לוכסנבורג שאף הם נבנו ע"י מלכה מבית מדיצי שהייתה נשואה למלך צרפת הנרי הרביעי.
עיצוב הגנים בוצע ע"י הגנן המלכותי אנדרי דה לה נוטרה. בגן פזורים פסלי שיש רבים הקשורים למיתולוגיה ,הסוס פגסוס בעל הכנפים, ספרטקוס ונימפות שונות. בגן נטועים עצי ערמון וליבנה עבותים  המצילים על ספסלים מפוסלים הפזורים בגן. בגן בריכות וטרסות מסוגננות. לעצים עלים רחבים הנושרים בסתיו ומכסים הגן במרבד מרהיב של צבעי נחושת אדום זהוב.
על העלים הנושרים בגני הטולרי שר אייב מונטאן את שירו המפורסם : הכורך את נשירת עלי השלכת עם גלי הים המוחים את עקבות האוהבים, את עצבות הימים שלא ישובו עם זיכרונות על ידידות שהייתה וחלפה. בגן משולבים מרבדי פרחים ,שבילים רחבים ואגם מלאכותי. ילדים נהנים לרכב בגן על סוסי פוני.
הגנים מתחילים בצורה סימטרית ומעוצבת ליד הלובר ונהפכים לפראיים ככל שמתקרבים ככר הקונקורד. באיזור גני הטולרי אנו מוצאים את מוזיאון אורנג'רי ובו יצירות  אימפרסיוניסטיות של סזאן , רנואר וחבצלות המיים הגדולות של  של מונה. ברחוב ריבולי נמצא בית קפה אנג'לינה- זהו בית קפה מתקופת המאה ה-19-נפוליאון השלישי ומומלץ לשתות בו שוקו מהביל בכוסות גדולת ולנסות לחשוב שאנו חיים במאה ה-19.
מאפיינים
גאומטריה - מתוך ניסיון לכפות את הרציונל האנושי על צורות הטבע כל קומפוזיציית הגן, ברמת המקרו וגם בפרטי העיצוב, היו גאומטריים. חלוקה אורתוגונלית, זוויות ישרות וקוים ישרים, קרקע אופקית, ערוגות בעלות צורות גאומטריות ברורות וגיזום תואם.
ציריות - בהתאם גם לתפישה חזותית שהתקיימה גם באדריכלות הבארוק ובאה לידי ביטוי גם בתכנון העירוני הצרפתי[1].
סימטריה - הגנים היו סימטריים לחלוטין. הסימטריה נראתה מרחוק אך הייתה פעמים רבות מושלמת לחלוטין, לדוגמה, גם בעיצוב של ערוגה מסוימת אשר הייתה לה ערוגה תואמת במרחק רב ממנה בצידו השני של הציר המרכזי. הסימטריה עליה הקפידו מתכנני הגנים הייתה לא רק אלמנט בעיצוב הנוף הכללי אלא עניין תודעתי בתכנון הרציונלי של הגן.
שיחים פיסוליים - גיזום מיוחד שאפשר יצירה של עצים גאומטריים. מתוך התפישה של תירבות הטבע, העצים והשיחים גודלו בניגוד לדרך הטבע בצורות שקיימות רק בציוויליזציה האנושית. תרבות גיזום זו קיימת עד היום בצרפת ובמקומות שונים. יש הרואים גם את תרבות הגיזום של פרוות הפודלים בצרפת, כהמשך של אותה תפישה תרבותית.
אדניות עם עצים - הידוע מכל הוא ה"אורנז'רי" שבגני ורסאי בו נשתלו עצי תפוזים קטנים בתוך אדניות קובייתיות, שניתקו את הקשר שבין העץ לאדמה. אדניות הן אמנם דבר שכיח מאוד בימינו אך שתילה של עץ בתוך קוביית אדמה מלאכותית הייתה חדשנית מאוד בתפישתה במאה ה-17.
סילסולים - בעיקר בהשפעת הרוקוקו, סגנון ששלט באמנות ובאדריכלות של צרפת באותן שנים, שיחים וערוגות פרחים עוצבו בסגנון "סילסולי" או כמו קונכייה[2] גם צורות הקונכיות עוצבו באופן מאוד חד ונקי שנוגד את צורת הטבע והן שמרו על סימטריה מופתית.
גני לוקסמבורג–Jardins du Lxembourg
גני לוקסמבורג הם פארק ציבורי רחב ידיים המשתרע על פני שטח של 224,500 מ'ר בגדה השמאלית של פריז. אלו הם הגנים של הסנאט הצרפתי, שמקום מושבו הוא בארמון לוקסמבורג השוכן בלב הגן. הביקור בגנים הקסומים מהווה אתנחתא נעימה לפריזאים רבים הבאים להתרגע שם, ולחפש מפלט מהמולת העיר הסואנת.
ארמון לוקסמבורג נבנה בשנת 1624 עבור מריה דה מדיצ'י, אלמנתו של המלך אנרי הרביעי. כיום הארמון משמש כמקום מושבו של הסנאט הצרפתי. גני לוקסמבורג היפים והנעימים שנמצאים בלבה של פריז, פתוחים לקהל הרחב, והם מושכים אליהם לא רק תיירים אלא גם פריזאים. תוכלו למצוא שם את מזרקת מדיצ'י, ערוגות פרחים צבעוניות, ואווירה צעירה, ספורטיבית ורגועה.
בשנת 1624 הסתיימה בנייתו של הארמון עבור מריה דה מדיצ'י, אלמנתו של המלך אנרי הרביעי. היא רכשה את הקרקע מידי הדוכס של לוקסמבורג, והורתה לאדריכל סלומון דה ברוס להקים ארמון בסגנון ארמון פיטי שהותירה אחריה בפירנצה, עיר מולדתה. במעון זה תכננה לבלות את שארית חייה. אולם הגורל רצה אחרת, והאלמנה המלכותית רבת התככים לא התגוררה בארמון יותר מחמש שנים. בפקודת המלך היא הוגלתה לקלן בשנת 1630. בזמן המהפכה הופקע הארמון ובמשך שנתיים שימש בית כלא; לאחר מכן נקבע כמקום מושבה של אסיפת הנבחרים. המנזר הסמוך אליו נהרס, ונפרץ השטח שעליו הוקם הגן המקסים.
לאורך השנים, נעשו בארמון שימושים מסוגים שונים, בזמן המהפכה הצרפתית למשל הוא שימש כבית סוהר, אבל היום הוא מקום מושבו של הסנאט הצרפתי.
הגנים המקיפים את הארמון מצטיינים במדשאות מטופחות, ושפע של צמחיה הפורחת בהרמוניה נפלאה של צבעים. בוסתני פרי מקשטים אותו, ובצד עצים נותני צל נבנו פינות חמד לישיבה והתרגעות. בבריכות מים משיטים סירות מפרש קטנות, ומתחת לסככות יושבים פריזאים רבים ומשחקים שחמט או ברידג'.
ילדים יכולים לרכב כאן על פוני, להסתובב על קרוסלה ולהשתעשע על מתקני משחקים שונים, לבקר בגן הרפתקאות מיוחד או לצפות בתיאטרון בובות - בקיצור, כל אחד, בכל גיל, יכול למצוא בגני לוקסמבורג את הבילוי שלו.
מספרים למשל על הסופר הנודע ארנסט המינגוויי, שכדרכם של סופרים ואמנים רבים טרם התפרסמם, היה רעב ללחם, ונהג להגיע אל הגנים כדי לצוד יונים למאכל.
נפוליאון בזמנו, חתם על צו בו הוא מקדיש את הגנים לילדי פריז, ומאז הושקעו מאמצים בהוספת אטרקציות שתדברנה אל לבו של כל ילד. אמהות פריזאיות רבות מביאות לכאן את ילדיהן, ובשעות היום מטיילות בו המטפלות.
המראה הנוכחי של הגנים ועיצובם הסופי ניתן להם במאה ה - 19 על ידי הארכיטקט שאגראן. במרכזם, בריכה מתומנת עם מזרקה, שלצידיה שתי טרסות גדולות ויפות. חלק זה של הגן מעוצב בסגנון צרפתי קלאסי - שורות ישרות, סימטריות, ואילו בהמשך, מן המרכז אל השוליים הסגנון הופך להיות של גן אנגלי, בסגנון פחות פורמלי של שבילים מתעקלים ומקבצים אקראיים של עצים.
בגנים פזורים פסלים רבים של דמויות בולטות מן ההיסטוריה הצרפתית: דמויות נשיות של מלכות צרפתיות, דמויות של סופרים ומשוררים כדוגמת ז'ורז' סאנד, פול ורלן, סטנדהל ופלובר, ופסל יפה של סנט ג'נבייב, הפטרונית של העיר פריז. במזרקה מרהיבה פרי יצירתו של הפסל קארפו, ניתן לראות פסלים של ארבע נשים כנגד ארבע היבשות [דילגו על אוסטרליה...] הנושאות כדור ברונזה המסמל את כדור הארץ. במזרקה הנקראת 'מזרקת מדיצ'י', לזכר הבעלים הקודמים של הארמון והגנים, אפשר לראות את הפסלים הרנסנסיים היפהיפיים המתארים את אלי הנהרות, הרון והסיין.
בכל מרחביו של הגנים פזורים כסאות וספסלים רבים לנוחיות המבקרים. אחרי השקיעה נשמעות בגנים שריקות משרוקית של שומרי הגן, המודיעים על נעילת שערי הגן למשך הלילה, והוא מתרוקן ממבקריו גשרי
 
פריז–Paris bridges
בעיר פריז רבתי יש כיום כ 38 גשרים המחברים את העיר בין שתי גדות הנהר סיין הגדה הימנית והגדה השמאלית. כמובן שישנן גם גשרים תחתיים, אותם אנחנו לא יכולים לראות, והם עוברים בצורה של מנהרות למכוניות, רכבות מתחת לנהר. אולם אם נתמקד במרכז העיר פריז היכן שבעצם הכול התחיל ומהיכן שהעיר החלה להיבנות לכרך הגדול של היום, ניווכח שבעצם רק כמחצית מהגשרים הינם חשובים מבחינה היסטורית ותיירותית. לגלות את הגשרים האלו ניתן לעשות בחצי יום סיור ברגל לאורך הנהר או בשייט על פני הנהר.
פון נף (בצרפתית: Pont Neuf - "הגשר החדש") הוא למעשה הגשר העתיק ביותר כיום בפריז שבצרפת, מעל נהר הסיין. עם זאת, באופן משעשע משהו, דבק בגשר השם "הגשר החדש" (שניתן לו בתחילת המאה ה-17), למרות שכאמור היום זהו הגשר הישן ביותר.
פונט אלכסנדר השלישי היא גשר קשת מקושטת עבודה פיסולי בסדר שרבים מחשיבים לאחד היפים ביותר בפריז. הגשר שמחבר את הרבעון בשאנז אליזה ואת Invalides ורבע מגדל אייפל, גם שווה את הזמן לבלות הליכה על בין שני ציוני דרך. רוב העבודה בפירוט שאפשר לראות רק מן הנהר כדי צפייה פונט אלכסנדר השלישי מנקודת מבט זו שווה את הנסיעות הנהר עצמו. פונט אלכסנדר השלישי נבנה בין 1896 ו - 1900.
Pont des Arts או Passerelle des Arts הוא גשר הולכי רגל בפריז אשר חוצה את נהר הסיין. זה קישורים המכון הצרפתי ואת הכיכר המרכזית (קור carree) של Palais du Louvre. הגשר המקורי נבנה בין 1802 ו - 1804, והיה גשר המתכת הראשון בפריז. לאחר נזק היסטוריה מחוספס במקצת, כולל במהלך שתי מלחמות העולם ואת התנגשות הארבה בשנת 1979 הגשר פורק. הגשר הנוכחי נבנה בין 1981 ו - 1984. כיום הגשר הוא לפקוד על ידי אמנים ומוסיקאים הוא מקום פופולרי לפיקניקים לצפות דוברות plying הסיין.
הגשר החדש ביותר בתחום זה של פריז הוא passerelle ליאופולד-SEDAR-סנגור, המוכרת בשם passerelle סולפרינו (או Pont de סולפרינו) המקשר מוזיאון ד 'אורסיי ואת Jardin des הטיולרי (גני הטיולרי). הגשר נבנה בין השנים 1997 ו 1999. הגשר חוצה את נהר הסיין עם תוחלת יחיד כפי והוא פוטוגני מאוד עם הארכיטקטורה שלה "ייחודי. מעניין לציין הוא השימוש Tabebuias, עץ ברזילאי ששימש לכסות את הגשר.
גשר החלפנים (LE PONT AU CHANGE), המחבר את הגדה הימנית עם האי, נבנה על חורבותיו של "הגשר הגדול" מן התקופה הרומית. חלק ממנו קרס באחת הפלישות הנורמנדיות במאה התשיעית ונבנה מחדש מעט אחר כך בימי שלטונו של הקיסר קרל הקירח. היה זה גשר רחב, שתיפקד כרחוב, ומשני צדדיו נבנו שורות של חנויות. תופעה מקובלת זו שרדה, למשל, בפונטה וקיו, הגשר העתיק והיפה של פירנצה.
הגשר השנוא
גשר האמנויות (LES PONT DES ARTS) המעודן והאוורירי הוא האהוב ביותר על ציירים ומשוררים. אך עם חנוכתו ב־1804 היה לגשר השנוא ביותר בפאריס, ואישי ציבור ועיתונאים התחרו ביניהם בהשמצתו. בין השאר, טענו שהוא עלוב, נשי, חסר תועלת, מפגין תבוסתנות וראוי להריסה.
אולי היתה זו ביקורת פוליטית. אחרי הכל, נפוליאון עצמו היה מעורב בהחלטה להקים אותו. היתה בו חדשנות רבה; הוא היה גשר המתכת הראשון בפאריס. המבנה כולו עשוי ברזל, ומשטח ההליכה מעץ. הוא יועד מלכתחילה להולכי רגל בלבד, עניין שלא הוערך כראוי על ידי גבירי המאה ה־19. בגלל היחס הבלתי אוהד, סבל הגשר מהזנחה, החליד, ומצבו הידרדר. מפעם לפעם הועלו הצעות לבנות במקומו גשר אחר, מאסיבי ועוצר נשימה. התוכניות השונות שנגנזו הן מסמך מאלף של קיטש הנדסי.
למזלו של הגשר, פגעה בו פצצה גרמנית במלחמת העולם הראשונה. מאותו רגע ואילך מנעה הרוח הפטריוטית את הריסתו. בינתיים, הוא התחבב על שורה נכבדה של ציירים מודרנים. פול סיניאק, הניאו־אימפרסיוניסט, הפך את הגשר לביתו השני.
ב־1984 נבנה פון דז־אר מחדש, העתק כמעט מדויק של הגשר המקורי, אך תשע הקשתות הצטמצמו לשבע, והברזל הוחלף בפלדה. באביב מלבלבים הפרחים באדניות שבאמצע הגשר, מעל קורות העץ. תיירים בדרכם אל הלובר וצלמי אופנה המחפשים זווית אידיאלית חוצים אותו זה מול זה. ולאוהבי ז'ורז' ברסאנס לא נותר אלא לזמזם את השיר המצחקק על הגשר החורק, שאחד מבתיו מזהיר: "זה לא מוזר/ על פון דז אר/ אם רוח שווא נושבת שובבה,/ שמור שמור היטב על הכובע". כיום על גשר זה נוהגים זוגות אוהבים לקשור מנעול כאשר את לאחר שנעלו אותו המפתח נזרק לנהר הסיין כדי לסמל את אהבתם הנצחית.
לגשרים נכון תפקיד נכבד גם בעתידנו. קרוב לוודאי שמנהגי המאה ה־20, כמו הנטייה לערוך על גביהם חילופי
מרגלים, יעלו חיוך ברבות הימים וייתוספו למסכת האגדות המלווה את המבנים הללו, חוצי הנהרות. גם מעמדו המיתולוגי של הגשר בקולנוע ובייחוד בסרטי מלחמה ("הגשר על הנהר קוואי", "גשר אחד רחוק מדי" ועוד) יזכה ודאי ליחס סלחני. קרוב לוודאי שגשרים תלויים, עשויים מחומרים סינתטיים, ישברו בקרוב מאוד את שיאי המִפתח.
גם פאריס תחזה, מן הסתם, בבנייתם של גשרים נוספים. פקקי תנועה כרוניים (בכניסה לירושלים, למשל) יתפוגגו בזכות מערכת גשרים ומנהרות. אולי. הגשר, על כל פנים, היצור ההנדסי הישיש, אינו מפנה את מקומו, ואנחנו וולט דיסני– Walt disney
כולם מכירים את וולט דיסני ,והדמות המפורסמת ביותר שלו מיקי מאוס (האם כולם זוכרים את שמה של בת זוגו והשותפים שלו , מיני גופי פלוטו ודונלד דק)וולט דיסני אמר:" אני לא עושה סרטים בעיקר בשביל ילדים , אני עושה סרט בשביל הילד שקיים בתוכנו בין אם נהיה בני שש או בני שישים"
וולט דיסני נולד בשם וולטר אליאס דיסני  (WALTER ELIAS DISNEY) ב-5 בדצמבר 1901. הוא היה מפיק סרטי אנמציה אנימטור, יוצר פארק דיסנילנד. הוא היה מועמד ל-59 פרסי אוסקר וזכה ב-22 פרסים ארבעה מהם בשנה אחת , אף אחד עוד לא שבר את שיאו.סבו הגיע לארצות הברית מאנגליה בשנת 1878 בעקבות הבהלה לזהב בקליפורניה. אבל אביו בעקבות עבודתו בחברת יוניון פסיפיק,עבר עם משפחתו לשיקגו שם נולד דיסני.המשפחה המשיכה לנדוד ובסופו של דבר התיישבה בחזרה בשיקגו. שם התחיל את לימודיו בתיכון, ובמקביל גם למד במכון לאומנות, כבר אז במסגרת עיתון בית הספר התחיל לפרסם את עבודותיו,כאשר הנושא היה מלחמת העולם הראשונה.בגיל 16 נשר מבית הספר כאשר ניסה להתגייס לצבא אך כמובן לא גייסו אותו בשל גילו הצעיר. ואז זייף את תעודת הזהות שלו והתנדב לשרת בצלב האדום.הוא שרת עד סוף המלחמה בצרפת. ב-1919,כאשר חזר סייע לו אחיו למצוא עבודה בסטודיו שהתמחה במודעות וכרזות לסרטי קולנוע, זה לא סיפק את כישוריו, ולאחר זמן הקים ביחד עם חבר לעבודה את "דיסני איווקס אומנות מסחרית." זה היה הכישלון הראשון שלו.הוא כמובן לא התייאש, והחליט להקים חברה בה יעשה סרטי אנימציה קצרים משלו.הוא התקשר עם מנהל תאטרון מקומי, והתחיל להקרין סרטי אנימציה שלא עלו על דקה, ונקראו "תצוגות הצחוק של ניומן", הם עסקו בסאטירה וביקורת על הממשל וזכו לפופולריות רבה.הדבר לא הספיק לו ,ושוב הקים אולפן משלו ,אבל למרות שהסרטים זכו להצלחה רבה שוב נכשל.הפעם היה זה כשלון פיננסי שלא היה הצד החזק שלו.זה לא הספיק לו והוא החליט להגיע להוליווד שם גייס שוב כספים והקים את אולפנו "קומדיות אליס" שבעזרת מפיקה מניו יורק הצליח להרים את הפצת "קומדיות אליס", ואז גם התחיל את סירטי מיקי מאוס.
בשנת 1932 זכה דיסני בפרס האוסקר עבור יצירת מיקי מאוס בצבע , כמובן בחברת חבריו והדמויות האהובות עלינו דונלד דק , גופי ופלוטו (שזכו בהמשך לסדרות משלהן).דיסני אמר " אני רק מקווה שלא נאבד פרופורציות ,ונזכור תמיד דבר אחד – הכל התחיל בעכבר " ועוד הוסיף "אני אוהב את מיקי מאוס יותר מכל אשה שאי פעם הכרתי".בשנת 1934 החליט דיסני לעשות דבר שמעולם לא נוסה קודם סרט עלילתי באורך מלא כאשר יצר את ,שילגיה " הוא השקיע את מירב המשאבים של החברה, וקרא תיגר על כל אלה שאמרו כי זהו שגעון לעשות סרט כזה. הסרט יצא לאקרנים ב12- בדצמבר 1937 ,וזכה להצלחה גדולה מאד,ולרווחים גדולים שאפשרו לו להקים את אולפני וולט דיסני בברבנק שבקליפורניה.וולט דיסני השקיע דמיון, מעוף וכשרון אדירים בבניתה של חברת דיסני, וידוע היה כי לקח לעצמו משכורת יותר קטנה מזו ששילם ליוצרים שלו.בתחילת שנות השלושים הוא מקים את כיתות האומן של דיסני , בהן כיתות אומנות לכל האנימטורים, הוא גם מקים גן חיות קטן באולפן עם החיות, שהופיעו בסרטיו כדי שיסייעו לשפר את התוצאה.
הוא המציא באופן שוטף שיטות חדשות לעבודתם של צוותי האנימציה, כמו שולחנות ציור מיוחדים. יזם שיטת תגמול מיוחדת כדי למשוך אליו אנשי מקצוע מעולים.פעולות אלו הביאו לתור הזהב בסרטי האנימציה, שכללו את פינוקיו  (1940) ,ולאחר מכן כמעט על שנה סרט חדש פנטסיה, הפיל המעופף, במבי, סינדרלה, עליסה בארץ הפלאות ופיטר פן ובמקביל כמובן המשיכו להוציא סדרות הנפשה של מיקי מאוס דונלד דק גופי ופלוטו.בתקופת מלחמת העולם עזר במאמץ המלחמתי כאשר הפיק סרטי תעמולה וסרטי אימון עבור הצבא.
וולט דיסני– Walt disney
הוא לא הסתפק ביצירת סרטי אנימציה ולאחר המלחמה הסריט גם סרטי טבע.התחיל לשלב שחקנים אמיתים ודמומיות אנימטיות.בשנת 1944 כאשר קנה בית חדש ,הקים בגינה רכבת קיטור מיניטורית. אורך המסילה היה -750 מטר, והיא כללה גשרים לולאות, מדרונות ועלייות ואפילו מנהרה מתחת לערוגות הפרחים של אשתו. היה צריך לחתום על מסמך שלא יפגע בערוגות הפרחים. זו היתה ההתחלה של רעיון הקמת פארק השעשועים.בתחילה חשב דיסני לבנות את הפארק עבור ילדי העובדים כדי שיהיה להם מקום לבלות עם ילדיהם, ושם לצד האולפנים התכוון להקימו.הוא עבד על המיזם כ-5 שנים .כאשר תאר את הפארק ליזמים אמר:"אני רוצה שזה לא יראה כמו דבר אחר בעולם , ואני רוצה שתקיף את זה רכבת".במקביל כונן את תוכניות העשרה "אתם יוצרים אושר". חדר ההכשרה מקושט בתמונות רבות של דיסני ויצירותיו וגורם לתחושה כי הוא נמצא בחדר ,ומקדם כל אחד בברכה.
כל עובד שהתקבל לעבודה , אפילו מטאטא, עבר 3 סינונים על ידי מראיינים שונים. דיסני מחילה קוד טיפוח קפדני ביותר , לעובדים יש הופעה די אחידה. הבנות בדרך כלל בולנדיניות עם עינים כחולות וגוף ספורטיבי וגם הגברים הם טיפוסים כל אמריקניים, כאלה שרוצים להדמות להם.  ( כל העובדים בהכשרה לומדים שפה חדשה: העובדים הם "חברים בצוות שחקנים". - הלקוחות הם "אורחים" - הקהל הוא "קהל צופים" - משמרת עבודה היא "הופעה" "וזמן על הבמה" - העבודה עצמה היא "תפקיד" - הגדרת נוהלי העבודה הוא "תסריט" - המדים "תחפושת" - מחלקת כח אדם היא "קסטינג" - ומי שאינו במשמרת הוא "מאחורי הקלעים". )
אומרים כי יש עיר מתחת לפארק שם מתבצעת כל העבודה השחורה שם חדרי התלבושות, המטבחים  והתחזוקה. כל זה בא להשאיר את הרושם של הפנטזיה.את דיסני אופפת בחלק מהתפעול שלה סודיות מוחלטת, רק מי שנמצא עמוק בפנים יכול להציץ ולראות את תפעול ה"קסם". אנשים מבחוץ לא יכולים להשקיף על הכשרתם של שחקני הדמויות. אפילו עיתונאים לא מצליחים לחדור את השערים.המיון והאינדוקטרינציה של העובדים והאובססיה שלה לגבי סודיות ושליטה ,וגם טפוח קפדני של הדמוי היה כמעט לדת. הוא היה כמו אבא קפדני לבניו ,ודרש מסירות מוחלטת מעובדיו. תבע נאמנות שלמה כלפי החברה וערכיה. פיטורים היו מידיים כאשר היתה מתגלה הפרה של אחד מחוקי החברה. אי אפשר היה להוריד את המסכה לעמוד בצד ולנוח, הדמויות היו חייבות להיות תמיד בסביבה פעילות ומפעילות.
פארק השעשועים דיסנילנד נפתח ב-17 ביולי 1955 וזכה להצלחה רבה כל כך, שבסופו של דבר לא היה מקום להוספת מתקנים נוספים ולהתרחבות, לכן החליט להקים פארק נוסף גדול יותר ,את המקום מצא בפלורידה , הוא רצה לקרוא למקום "ממלכת הקסם" , אבל אחיו שסיים את הפארק החליט להסבו ל"עולמו של וולט דיסני", דיסני החליט להכניס לתוכו גם את אלמנט העתיד וקרא לו "EPCOT" עיר דגם נסיון של המחר". מסביב לפארק הוקמו מלונות רבים ומגרשי גולף.                       
בשנות השישים הקים את אוניברסיטת דיסני כדי להנחות  את עובדי דיסני ולהכשירם -להעביר להם את הדרך העבודה והמחשבה של החברה.מתוך ספר הלימוד יש אמירות כמו: "בדיסנילנד אנחנו מתעייפים ,אך לעולם לא משתעממים ,ואפילו אם זה יום קשה אנחנו מאושרים. אתה צריך לעלות חיוך על פניך אפילו אם אתה עייף, זכור כי משלמים לך שתחייך!!".
"דיסני באה להסב אושר לאנשים ולא משנה מיהם מאיפה באו, מה צבע עורם, או כל דבר אחר. אתם לא באתם לעבוד , אלא כל אחד שובץ לתפקיד בהצגה".מאז שנות השישים הפכה האמפריה של דיסני להצלחה גדולה ,ומותג בינלאומי בשטח הבידור לכל המשפחה.דיסני היה מעשן כבד ובשנת 1966 הובחן כחולה סרטן הראה. הוא נפטר מספר ימים לאחר יום הולדתו ולא זכה לראות בסיום המיזם בפלורידה.
היצירה הגדולה של ביותר של וולט דיסני , לא היתה בסרט "פנטסיה" או "שלגיה" או אפילו דיסילנד, זו היתה החברה, והיכולת שלה להסב אושר לכל כך הרבה אנשים.כי אידיולגית הגרעין היתה בעלת חזון, הציניות היתה אסורה,היתה תשומת לב קנאית לעקביות ופרטים, והתקדמות איטית דרך יצירת החלומות והדמיון . שליטה קנאית ושמירה על תדמית הקסם של דיסני וכמובן להסב אושר למיליונים לחגוג , להזין ולתת משנה תוקף לערכים .
אי אפשר לסיים מבלי משפט נוסף  של וולט דיסני הוא אמר" שכל חלומיתינו ניתנים להגשמה אם רק יהיה לנו האומץ לשאוף אליהם בהתמדה, ומי שמסוגל לחלום מסוגל גם לבצע."
ז‘אן ד‘ארק– Jeanne d’arc
מכונה גם הבתולה מאורליאנס והעלמה מאורליאנס ((Orleans . מצביעה צרפתייה , מילאה תפקיד בשחרור צרפת מהכיבוש האנגלי במלחמת 100 השנים. התנופה שנותרה בעקבות נצחונה סחפו את צרפת לנצחון במלחמה כולה. נחשבת לגיבורה לאומית של צרפת ומיתוס מכונן בתרבות הצרפתית.
כ- 500 שנה לאחר מותה הוכרזה קדושה.
רקע היסטורי
צרפת של המאה ה15 הייתה זירה של סכסוכים ומלחמות בין האצילים הרבים ששלטו באזור – הדבר גרם להרס כלכלי וחולשה צבאית.
מלך אנגליה אדוארד ה-3 ניצל חולשה זו וטען לכתר צרפת , בצרפת מלך שארל ה-6 ,ויש הטוענים שלא היה יציב בנפשו והתקשה לשלוט על הנעשה , חולשתו ובגידת חלק מאנשיו , הביאו לחתימת הסכם TROYES אשר לפיו בנו של מלך אנגליה (אדוארד) הנרי ה5 יישא לאשה את ביתו של מלך צרפת (שארל) קתרין כאשר לאחר מותו של שארל ה6 , הכתר יעבור ל שושלת זו.
במקביל לשארל ה6 היה בן שארל ה7 מאישתו ISABEAU
צרפת הייתה מחולקת ל2 מחנות – מינה בורגונדי שתמך באנגלים ומחנה ארמאניאק שתמך במלך צרפת .
ב1422 מתו הנרי ה5 וגם שארל ה6 , בנם של הנרי וקתרין היה תינוק , לא יכל למלוך ואילו שארל ה7 לא יכול היה להימשך למלך בשל הסכם TROYES כך נוצר מצב שצרפת הייתה ללא מלך מספר שנים. על רקע הסטורי זה הופיעה ז'אן דארק.
חייה של ז'אן
נולדה בכפר DOMREMY למשפחה של איכרים בעלי אמונה דתית חזקה מאוד – משפחה נאמנה למלך צרפת. בגיל 13 החלה ז'אן לשמוע קולותיהם של המלאך מיכאל (מלאך המלחמות) , קתרינה הקדושה ומרגריטה הקדושה , הקולות בישרו לה שתפקידה הוא לשחרר את צרפת מהאנגחים ולהכתיר את מלך צרפת שארל ה7.  ככל שהזמן עבר , הקולות הלכו והתגברו , בגיל 16 ז'אן החליטה לחפש את הדרך בכדי להגיע לדופיין שארל ה 7. היא משכנעת בדבריה את איש הצבא רובר דה בודריקור לשלוח אותה לחצרו של שארל ה7, הוא צייד אותה בבגדי גבר , הכרחיים לרכיבה מהירה על סוס ושלח אותה למסע שערך מספר ימים. משהגיעה לחצרו של שארל ה7 , זה חשד בבחורה ועל כן ביקש מאחד מאנשיו להחליפו והוא נטמע בקהל , אולם ז'אן מיד זיהתה כי לא המלך לפניה ופנתה אליו ישירות אל תוך הקהל תוך כדי שמזהה אותו.מבחינת שארל ואח"כ הכנסיה היה זה נס משכנע , חוקרים יטענו מאוחר יותר שסביר היה שמדובר בחוש שיפוט משובח ומפותח בהבחנה של מתחזה (אשר לא יכל היה להסתיר את צחוקו) וזיהוי בקהל של איש שרכשו לו כבוד מוגזם.  היא סיפרה לשארל שנשלחה ע"י האל לכבוש את העיר ORLEANS ולהביא אותו לעיר ריימס בכיד להכתירו שם למלך , באותה עיר היכן שהוכתרו מלכי צרפת בעבר.שארל השתכנע שיש דבר מיוחד ומסתורי בבחורה וליתר בטחון ביקש מנשות החצר לבודקה וכן ממספר תיאולוגים לחקור אותה.
משחזרה לחצרו , שארל צייד אותה בשיריון לבן ובבחרב מיוחדת בעלת איתור של 5 צלבים שהובאה מהמזבח של כנסיית קתרינה הקדושה (על פי בקשת ז'אן) , כמוכן צויידה בדגל לבן ובו כתובית ישו מריה ומצד שני פרחי לילך שהם סמל המלוכה הצרפתית , כך יצאה ז'אן רכובה על סוס , ביד אחת דגל וביד שנייה חרב , בראש צבא צרפתי שהעמיד לרשותה שארל ה7. בחודש מאי שנת 1429 הצליחה לכבוש את העיר ORLEANS  וז'אן קיבלה מעמד מיסטי בקרב החיילים – כבר בתיחלת הדרך היו חילוקי דעות בינה לבין חלק מהקצינים הבכירים והותיקים , אילו דגלו בכריתת בריתות ודיפלומטיה ואילו ז'אן דחקה למלחמה מתמדת עד גירוש האנגלים ביודעה שהאל לצידה.
ז'אן הצליחה להחדיר מוטיבציה ורוח לחימה בקרב החיילים , בפיקודה נכבשו ישובים וערים נוספות , האזרחים ראו בה עושה ניסים וקדושה. משהגיעה לעיר ריימס  (REIMS ) , הכתירה את שארל ה7 למלך צרפת בטקס מפואר במיוחד שתואר רבות בספרות של ימי הביניים המאוחרים. שארל ה7 החליט בשלב הזה להסתפק בהישיגים והעדיף לנהל מו"מ עם האנגלים והבורגונדים , בעוד ז'אן שיכנעה אותו לצאת למספר קרבות נוספים בניסיון להמשיך ולכבוש ולגרש את האנגלים על פי אמונתה , אך הצרפתים הפסידו בלחימה והחלו לסגת בעוד האנגלים התקדמו והחלו לכבוש מחדש. ז'אן החליטה לצאת לקרבות נוספים הפעם בניגוד לדעתו של המלך , כבשה מספר ישובים קטן אך בקרב על כיבוש העיר קומפיין נפלה בשבי. השובים של ז'אן פנו לשארל ה7 בהצעה "לקנות" אותה מהם אך זה סירב בטענה שהנ"ל מהווה עבורו נטל , כל הזמן רוצה מלחמות ......
ז'אן נמכרה לאנגלים , 2 אנשים מאוד מעוניינים בעסקת הקנייה :
הארכיבישוף פייר קושון – שגורש מריימס שנה קודם ע"י ז'אן – רצה לנקום
הדוכס מבורגונדי- רצה בעסקה לא רק כדי שז'אן תוצא להורג אלא כדי שהכנסייה תקבע שהיא שליחתו של השטן ולא של ישו ואז המלכתו של שארל לא חוקית.
ז'אן הועברה לידי קושון והאינקביזיציה בחודש פברואר 1431 , המשפט התנהל בעיר רואן. המשפט התנהל ימים רבים וכלל חקירות ארוכות , ז'אן נתבקשה להודות בהאשמות המיוחסות לה , היא עמדה משסירבה בכל תוקף להודות , נמצאה אשמה בכל סעיפי האישום לרבות כישוף , קשרים עם השטן , לבישת בגדי גבר ומשיחת מלך כופר. היא הובאה לכיכר השוק בעיר רואן , שם נבנה מוקד גבוה במיוחד כדי שהאש תימשך זמן רב וכך גם סיבלה של ז'אן – היא הועלתה למוקד ונשרפה חיה ב30.5.1431. לאחר מותה , המלך שארל ה7 משנה אסטרטגיה ויוצא למסע מלחמה וכיבושים , מביס את האנגלים ומשתלט על הממלכה. מלך צרפת מבין כי בעצם חייב את הכתר שלו לאותה ז'אן הכופרת והמרושעת על כן פנה לאפיפיור וזה החליט לבטל את פס"ד נגד ז'אן , עם זיכויה של ז'אן הוטלה האשמה על קושון (שבינתיים מת) גופתו הוצאה מן הקבר והושלכה לביוב. במשך שנים התנהלו דיונים בכנסיה בעניין ז'או דארק , אפ האפיפיור קבע שהיא לא אשמה  והיא אכן שמעה את הקולות של הקדושים והודרכה על ידם , הרי שהכנסיה והאינקביזיציה טעו – דבר שהיה קשה לעיכול בכנסייה ....  הכנסיה המשיכה להתלבט בסוגיה , רק במאה ה19 לאחר ביטול האינקביזיציה ע"י הכנסיה הקתולית וכ500 שנה לאחר מותה , הכירה הכנסיה בז'אן כדוברת אמת והוכרזה כקדושה.
ז'אן דארק - סמל
ז'אן היא סמל לאומי והשפעתה של הייתה עצומה , האשה הראשונה שפקדה על הצבא הצרפתי , היא גרמה להפיכת הגלגל במלחמת 100 השנים ולהתחלת ביסוסה של צרפת.
הפגינה נחישות ועמידה בעקרונות ללא היסוס לאורך כל חייה , דבר המעצב לאומיות עד עצם היום הזה.
יש הטוענים שבימי המהפכה הצרפתית , שימשה אדישותו של שארל לגורלה של ז'אן כהוכחה לאדישותם של המלכים לבני עמם – דבר שהביא לעריפתם של לואי ה14 ומרי אנטואנט.
ז'אן דארק הונצחה בעיקר בעיר רואן היכן שנשרפה למוות אך יש כמה פסלים שלה בפריז , אחד ברח' ריבולי מול הלובר (פסל ברונזה) והשני בכנסיית נותרדאם , בכנסיית סקראקר וכ"ו.
הטריקולור– Le drapeau Tricolore
הדגל הרשמי של צרפת הוא בעל  שלושה צבעים אנכיים, כחול, לבן ואדום ,הופיע לראשונה במהלך המהפכה הצרפתית. הדגל הופיע לפעמים לרוחב ולפעמים לאורך.
לפניו, הדגל הרשמי היה הדגל הלבן עם שלושת פרחי האירוס המלכותי או "חבצלת הזהב"  האירוס או החבצלת שימשה בתקופת המצרים סימן ברית המילה, הובא ע"י הצלבנים מארץ ישראל ואומץ מאוחר יותר ע"י מלך צרפת.
הדגל הצרפתי נקרא גם "טריקולור" או בצרפתית Drapeau tricolore  שפירושו הוא שלושה צבעים . הצרפתים היו הראשוניים לאמץ דגל מסוג זה ובעקבותיהם ובעקבות המהפכה הצרפתית הלכו מדינות אחרות כאמור.
לאחר נפילת הבסטיליה –תחילת המהפכה הצרפתית, אישר לואי ה- 16 ב- 14 ליולי 1790 רשמית את הדגל. כאשר הדגל הופיע בתחילה, שלושת הפסים לא היו שווים  והפס הלבן היה גדול יותר, אך נפוליאון שינה את הצבעים לשווים וזהו למעשה הדגל  שאומץ רשמית שאנחנו מכירים היום.
שלושת צבעי הדגל מסמלים  את עקרונות המהפכה שהם: האדום- אחווה או את העם ,לבן- שוויון או את המלוכה ו-כחול- חירות או העיר פריז. סיבה נוספת היא שהצבעים אדום וכחול שהיו סמלה של עיר הבירה פריז, והלבן הוא צבע המלוכה. גרסה נוספת ומעניינת היא שהמרקיז לה- פאייט (marquis de la Fayette)–ראש המשמר הפריזאי, גיבור הרפובליקה והמהפכה העתיק את הצבעים מצבעי מלחמת העצמאות של המושבות האמריקאיות שגם הם היו: כחול אדום ולבן כי השתתף במלחמה ואף היה לידידו של ג'ורג' וושינגטון שהיה נשיא ארצות הברית.
גרסה נוספת לצבעי הדגל היא צבעי הגלימות של גיבורי אגדת העם מהמאה ה17 בימיו של לואי ה 13, "שלושת המוסקטרים", הגלימות היו בצבע כחול ועליהם מופיע סימן האירוס המלכותי בצבע לבן ומכנסיים בצבע אדום.
לאחר תבוסתו של נפוליאון  ב 1815 ושליטת שושלת בורבון הוחזר הדגל הישן שלפני המהפכה ולאחר עלייתו לשלטון של המלך לואי ב- 1830 הוחזר דגל הטריקולור שהוא דגל צרפת עד היום.
הדגל הוא אחד מחמשת הסמלים שנותרו ונשתמרו מימי המהפכה הצרפתית שהם: דגל הטריקולור, המנון המהפכה ("המארסייז"), מקדש האלים הגדולים ("הפנתיאון") , יום כיבוש הבסטיליה (14 ביולי) ומריאן-הדמות הנשית המפורסמת מתוך התמונה המסמלת את המהפכה.
במהלך מלחמת העולם השנייה הוסיפו אנשי "צרפת החופשית" אשר התנגדו לכיבוש הנאצי, את סמל צלב הלוריין האדום ברצועה המרכזית של הדגל- הלבנה, זאת משום שמשטר וישי שתמך בנאצים השתמשו אף הם בדגל, והיה צורך להבדיל בין הגורמים המשתפים פעולה עם הגרמנים ואלו המתנגדים להם. לאחר המלחמה, עם שחרורה של צרפת, לא היה בכך עוד צורך.
נבחרת הכדורגל הלאומית הצרפתית נקראת "נבחרת הטריקולור" והשחקנים לובשים מדים בצבעי הדגל.
יהדות צרפת –Jews of France
יהדות צרפת היא  מהחשובות והגדולות שבקהילות היהודיות בעולם, קהילה בעלת מסורת של כ2000 שנים במהלכן ידעה הקהילה תקופות שגשוג כלכלי ויצירה תרבותית ורוחנית לצד מאות שנים של רדיפות, דיכוי ואנטישמיות.
החל מהמאה הראשונה לספירה החלה ההתיישבות היהודית בצרפת, לאחר חורבן הבית השני ע"י טיטוס בשנת 70 לספירה נעקרו יהודים רבים ממדינת יהודה והתפזרו ברחבי האימפריה הרומית, חלקם הגיעו לגאליה (צרפת ) אשר היתה אף היא חלק מהאימפריה הרומית. עדויות ברורות להתיישבות יהודית בגאליה קיימות רק החל מהמאה הרביעית לספירה.עם קריסת האימפריה הרומית, הורע מצב היהודים, זכויות רבות ניטלו בעיקר בתחומי התעסוקה.בתקופת ימי הביניים השתפר מעמד היהודים בעיקר במחוזות הגובלים בגרמניה, באותה העת החלה תקופת שגשוג כלכלי, רוחני ותרבותי.
בתקופת מסעות הצלב אשר נשלחו ע"י הכנסייה הקתולית לארץ הקודש, גאתה האנטישמיות ורדיפת היהודים באירופה ובצרפת, בתקופה זו חוו היהודים התנכלויות ואף גירוש.
בעת הזו הוטלו מגבלות עיסוק בעטיין נאלצו היהודים להתפרנס ממקצועות פיננסיים כגון: מלווים בריבית, חלפנים וכדומה, עיסוקים שגרמו ליתר שנאה מצד תושבי המקום עד לאנטישמיות גלויה ועלילות דם.
במאה ה13 הוחמר עוד יותר מצבם של היהודים, צרפת הייתה מחולקת לממלכות פיאודליות, אשר נשלטו ע"י הכנסייה המקומית וכמרים שמרביתם אנטישמים, באותה העת נדרשו היהודים לענוד טלאי מזהה על הבגד, בשנת 1242 הועלה באש ספר תלמוד בחסות הכנסייה בכנסיית נוטרדאם בפריז.
במאה ה14 גורשו מרבית יהודי צרפת, הנותרים סבלו מרדיפות והתנכלויות אשר שיאן טבח המוני בשנת 1348, היהודים הואשמו כגורם להתפשטות מגיפת "המוות השחור" אשר הפילה מיליוני חללים באירופה באותה העת.יהודים מעטים נותרו בצרפת במאה ה15 מרביתם בעיר אוויניון.
בתקופת הרנסאנס החל מהמאה ה15 כחלק מסובלנות תרבותית וירידה במעמד הכנסייה הקתולית באירופה והשפעתה כולה השתפר גם מצבם של יהודי צרפת, שיפור זה בא לידי ביטוי ביצירה התרבותית ובשגשוג כלכלי, יהודים השתלבו במקצועות אשר היו חסומים בפניהם בעת הזו פעלו לא מעט אנשי רוח, משכילים, סופרים ומדינאים ממוצא יהודי.
בתקופת המהפכה ,החל משנת 1789, השתפר מעמדם של היהודים באופן משמעותי.לראשונה קיבלו שוויון זכויות מלא והוכרו כאזרחי הרפובליקה. באותה העת עם ירידה נוספת במעמד הכמרים והכנסייה פחתה אף הרדיפה ותופעת האנטישמיות.
בעת ההיא התגוררה בצרפת קהילה יהודית אשכנזית בת כ40,000 איש, מרביתם באיזור אלזס- לורן וקהילה יהודית בת כ5000 איש צאצאי מגורשי ספרד אשר התגוררו מרביתם בדרום ספרד בבורדו, הקהילות היו מנותקות זו מזו.
האסיפה הלאומית הכריזה בשנת 1791 על אמנסיפציה אשר העניקה שוויון זכויות מלא ליהודים, חוק ליברלי ראשון מסוגו באירופה ובעולם. פועל יוצא מכך -השתלבות מלאה של היהודים ביצירה ובתרבות הצרפתית, בעיתונות, באקדמיה ובשורות הפוליטיקה והצבא.
השתלבות שאף התעצמה בתקופת שלטון נפוליאון, כמובן שלצד ההשתלבות בתרבות הצרפתית גברה תופעת ההתבוללות.
לקראת סוף המאה ה18 גאו רגשות לאומיים ולאומניים ברחבי אירופה ובצרפת, למגמות אילו נילוו אנטישמיות ושנאת זרים, תהליכים אילו לא פסחו על יהודי אירופה, בצרפת הוקם ארגון יהודי עולמי בשם "כל ישראל חברים" (כי"ח) ובצרפתית נקרא "אליאנס".
בשנת 1894 פרצה פרשת דרייפוס, אשר היה קצין יהודי בצבא הצרפתי, סרן דרייפוס הואשם בריגול לטובת גרמניה, בתקופת איבה ומלחמות בין המדינות, פרשה זו הדגישה הבעייתיות שבין נאמנות והשתלבות מלאה בחברה לבין אנטישמיות רחבה אשר פשטה בחברה הצרפתית.
דרייפוס נחשד כמי שהעביר חומרים צבאיים מסווגים, הועמד לדין ונמצא אשם במסכת משפטית מעוותת ללא ראיות, דרייפוס נמצא אשם ונדון למאסר עולם ב"אי השדים", דרגותיו הוסרו בטקס צבאי משפיל לעיני קהל רב אשר זעק "מוות ליהודים".
פרשה זו עוררה הדים בעולם כולו, אמיל זולא הסופר מגדולי אנשי הרוח בצרפת פרסם מאמר בשם "אני מאשים", במאמר זה האשים את ראשי המדינה והצבא בעיוות דין, זולא נשפט לשנת מאסר בגין הוצאת דיבה ונמלט לאנגליה.
הפרשה סרבה לגווע והטילה צל כבד על צרפת ומוסדותיה, בשל הלחץ הגובר מצד אנשי רוח ומנהיגים, נערך לדרייפוס משפט חוזר בשנת 1899 ונמצא אשם בשנית, עונשו קוצר ל10 שנים, אך מס' ימים אח"כ קיבל חנינה מהנשיא, בשנת 1904 לבקשת דרייפוס נערכה חקירה נוספת שלאחריה זיכה אותו בית המשפט מכל אשמה, דרגותיו של סרן  דרייפוס הוענקו מחדש.
פרשה זו זעזעה והשפיעה על עיתונאי יהודי צעיר מוינה אשר נשלח לסקר את המשפט מטעם העיתון בו עבד, שמו של העיתונאי בנימין זאב הרצל, אשר זועזע עמוקות מעיוות הדין ומגל האנטישמיות אשר נילווה אליו, משפט זה היה גורם מכריע בהבנתו של הרצל בדבר הצורך לפתור את בעיית היהודים באמצעות הקמת מדינה יהודית.
בתחילת המאה ה20 החל גל הגירה יהודי ממזרח אירופה, יהודים אשר ביקשו להימלט מרדיפות, פוגרומים ואנטישמיות ומקשיים כלכליים לאחר נפילת האימפריה העותומאנית ומלחמת העולם הראשונה. גל הגירה נוסף הגיע ממרכז אירופה לאחר עליית היטלר לשלטון בשנת 1933, מספר היהודים ערב מלחמת העולם השנייה נאמד בכ250 אלף איש, מיעוטם יהודי צרפת המקוריים, המיעוט היהודי היה שותף בכל תחומי העשייה והחיים, היה מיוצג בבתי הנבחרים, יותר מכך בצרפת אף כיהן יהודי צרפתי בשם לאון בלום בתפקיד ראש ממשלה.
בשנת 1940 נכבשה צרפת בידי הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה, צרפת חולקה לשני איזורים החלק הצפון מערבי כולל פריז בשליטת הכובש הגרמני ובחלק הדרום מזרחי מונתה ממשלת בובות בהשפעת גרמנית ושליטתה- ממשלת וישי.
הכובש הגרמני פעל כנגד היהודים כפי שנהג בכל האיזורים הכבושים, החל משנת 1941 היהודים נרדפו, רכושם ניטל מהם ונשלחו למחנות מעצר וגטאות בשנת 1942 פעלו הגרמנים כנגד היהודים בצרפת של ממשלת וישי.
מרבית היהודים רוכזו במחנה הריכוז דראנסי הסמוך לפריז, ממחנה זה  נשלחו מרביתם אל מחנות המוות במזרח אירופה אל מותם רובם המכריע לאושוויץ וסוביבור.כ76,000 יהודים נרצחו בידי הצורר הנאצי.
בתום המלחמה, נהרו עשרות אלפי יהודים עקורים ממזרח אירופה אל צרפת, אליהם נוספו בשנות ה50 מאות אלפי יהודים מצפון אפריקה, יהודים שנרדפו עם סיום המשטרים הקולוניאליסטים ע"י המשטרים הערביים אשר זכו לעצמאות.
יהודים אילו השתלבו בקהילה היהודית הותיקה ובתרבות הצרפתית, מרביתם דברו צרפתית, ליהודים אילו זהות יהודית וציונית מפותחת, הם פעלו והקימו מוסדות יהודיים וציונים, פיתחו זיקה וקשר הדוק עם מדינת ישראל תוך שמירה על זהות יהודית.
כיום (2012) חיים כ600 אלף יהודים בצרפת, גם בשנים האחרונות מתקיימת תופעת האנטישמיות, כאשר מידי שנה מתועדות מאות תקריות על רקע שנאת יהודים, בשנים האחרונות התפתחה אנטישמיות חדשה מצד מוסלמים אשר מספרם גדל בהתמדה למיליונים רבים פועל יוצא של הגירה וילודה.
קהילת יהודי צרפת מהגדולות והחשובות בתפוצות, בעלת זיקה לדת ולמדינת ישראל, קהילה אמידה בעלת השפעה בחוגי ממשל ותרבות המסייעות בידי מדינת ישראל בכל עת שנדרשות לצד שמירה על קהילה חזקה המשולבת ברפובליקה הצרפתית כאזרחים גאים.
יהדות צרפת היא מהגדולות, מהעתיקות ומהמפוארות שבקהילות היהודים באירופה. תולדות הקהילה כוללות עליות ומורדות ביחס השלטון והחברה ליהודים, לאורך תקופות של סובלנות ושנאה לסירוגין.
יהדות צרפת עברה תהפוכות רבות באשר להרכבה הדמוגרפי ועולמה הרוחני. פניה של שני שליש מהאוכלוסייה השתנו במחצית המאה האחרונה.
באזור בו שוכנת היום צרפת היו ישובים יהודיים כבר בתקופה הרומית. עלייתה של הנצרות הביאה בעקבותיה הגבלות על שירות היהודים בתפקידים שלטוניים. היחסים בין היהודים לאוכלוסייה המקומית היו טובים אך הכנסייה ניסתה לקלקל אותם ע"י שורת גזירות שהטילה. היהודים התעסקו בעיקר במסחר, מלאכה, ספנות ורפואה, אך לפריחה כלכלית זכו היהודים רק בימי הקארולינגים. לאורך נתיבי המסחר החדשים צמחו קהילות יהודיות חדשות העתידות למלא תפקיד חשוב בהתפתחות הרוחנית של יהודי אירופה. ליהודים הובטח שוויון בפני החוק ע"י כתבי זכויות והם נהנו מאוטונומיה דתית ומשפטית.
במהלך המאה ה-14 ההסטוריה היהודית בצרפת הייתה רצופה בעלילות דם, גירושים, החרמות רכוש ורציחות. הגירושים הרבים והרדיפות דלדלו את האוכלוסייה היהודית. מס' היהודים שגורשו ב-1305 מאזורים נרחבים בצרפת נאמד בכ -100,000. לאחר גירוש נוסף ב-1395 נותרו בצרפת כ-25,000 יהודים בלבד, ובשנת 1501 ירד מס' היהודים לאלפים ספורים.
את מקומם של היהודים שגורשו תפסו אנוסים שהגיעו מספרד ופורטוגל. רובם התיישבו בבורדו ובסנט-אספרי ורק מיעוט מהם נשאר נאמן ליהדות.
האוכלוסייה היהודית גדלה לאחר שאזורים שבהם התגוררו יהודים רבים סופחו לצרפת. ב-1646 כבש לואי ה-14 את אלזאס וב-1766 סופחה לורן. היהודים החלו לחדור בהדרגה לאיזורים נוספים בצרפת מבלי שניתנו להם זכויות אזרחיות. רכוש של יהודי שנפטר היה מוחרם וקבורתו נעשתה בחשאי. עם השנים החלה בעיית מעמדם של היהודים משאירה את רישומה על החברה הצרפתית.       ב-1775  תבעו היהודים מלורן לדין את הגילדות אשר סרבו לקבלם לשורותיהן. התביעה נכשלה אך המאבק נשא פרי- שנה לאחר מכן קרא המשפטן לאקוטל להכיר ביהודים כשווי זכויות. ב-1783 ביטל לואי ה-16 את מס הגוף וב-1785 הציעה החברה המלוכתית לאמנות ומדע על תחרות חיבורים בנושא "הישנה דרך לעשות את היהודים ליותר מועילים ומאושרים בצרפת?", ורוב התשובות העידו על רוח ליברלית. לחיבורים שהתפרסמו חודשים ספורים לפני כיבוש הבסטיליה(בסטיליית סן אנטואן שבפריז, מבנה שבמאה ה 17 הוסב לכלא) הייתה השפעה על דעת הקהל הצרפתי  ובעקבות פרסומם הטיל לואי ה-16 על שר הכספים שלו לגבש הצעה לרפורמה ליברלית.
חודשים ספורים לאחר מכן הייתה דעתו של לואי חשובה כקליפת השום. המהפכה הצרפתית פרצה וצרפת נגררה למערבולות של מאורעות שבעקבותיה השתנה כל המשטר החברתי והפוליטי. בינואר 1790 קיבלו יהודי הדרום זכויות אזרחיות. כנגד יהודי אלזס ולורן  נטען שאדיקותם בדת היהודית מונעת מהם נאמנות אמיתית לרפובליקה הצרפתית ורק לאחר ויכוח ארוך שהסתיים ב 1791 ניתן גם להם שוויון זכויות.
בעיית הנאמנות הכפולה של היהודים לדתם מצד אחד ולמולדתם מצד שני הטרידה גם צרפתים שלא נחשדו בשנאת יהודים. אחד מחברי האסיפה המכוננת הלאומית(גוף פוליטי שקם בתקופת המהפכה הצרפתית, ב-9 ליולי 1789) ניסה לפתור את הבעיה ע"י קביעת הנוסחה: "מן היהודים יש למנוע הכל כאומה, וכיחידים יש להעניק להם את הכל". דווקא היהודים היו אלה שאימצו תפיסה זו. החל מהמאה ה-19 אנו עדים לתהליך של השתלבות כלכלית, חברתית ורוחנית של יהודי צרפת בחברה הצרפתית כשרבים מהיהודים מתבוללים ונטמעים בסביבתם. נאמנותם של היהודים לצרפת הועמדה במבחן גם ע"י נפוליון אשר כינס נכבדים יהודים והציג להם תריסר שאלות כדי לבחון האם ראויים היהודים להיחשב כאזרחים צרפתיים. משהשביעו התשובות את רצונו החליט נפוליון להקים מחדש את הסנהדרין(אספת רבני היהודים בצרפת, הוקמה ע"י נפוליון במטרה להגביר את הפיקוח על היהודים בקיסרותו, אך גם כדי לרכוש את אהדתם.) על-מנת שקביעותיה ישמשו עיקרי אמונה וחקיקה דתית. הרעיון לא האירך ימים, חודש לאחר שהתכנסה פוזרה הסנהדרין ללא תוצאות.
בסופו של דבר לא נגרם השינוי בחברה היהודית ע"י הסנהדרין, אלא ע"י מתן הזדמנויות להשתלב בחברה הצרפתית. שערי הצבא, הפרלמנט, הספרות והמדע נפתחו לרווחה בפני היהודים והם מיהרו להיכנס דרכם, אך על פי רוב השאירו הנכנסים בשערים אלו את דתם ואת אמונתן מחוץ לשער. דמות אופיינית לשינוי שפקד אותם הוא אדולף כרמיה, שהיה שר יהודי בממשלה הצרפתית, ופעל רבות למען היהודים.
יהודים רבים במאה ה-19 התבלטו בתחומי המוזיקה, הספרות והתיאוריות החברתיות, אף-על-פי שלרוב היו יצירותיהם אוניברסליות וקוסמופוליטיות וללא זיקה ממשית ליהדותם.
הארגון הרשמי של יהודי צרפת היה הקונסיסטריון, אשר הוקם ב-1806 ע"י נפוליון. היהדות הקונסיסטריונית  התאפיינה בקליטת גינוני טכס נוצריים וברגשות פטריוטיים קיצוניים. מאמצע המאה ה-19 הייתה נשיאות הקונסיסטריון בידי משפחת רוטשילד אשר עזרה רבות במימון פעולותיו.
פרשת דרייפוס הייתה נק' מפנה בעולם היהודי. בקרב רבים התערער הביטחון בתפיסה שהקידמה מבשרת את סוף עידן האנטישמיות. אצל רוב היהודים חזרו החיים למסלולם כשהסתיימה פרשה זו בטוב אך היו כאלה ש"נתפסו" לבעיה היהודית. אחד מהם היה העיתונאי הווינאי בנימין זאב הרצל שספרו "מדינת היהודים" עורר התנגדות בקרב יהודי צרפת אך נמצאו להרצל מספר תומכים(כמו מקס נורדאו והרבה הראשי צדוק הכהן) אשר סייעו לו להתחיל את ההרפתקאה הלאומית היהודית המופלאה ביותר ב-2000 השנים האחרונות.
מלה"ע הראשונה עד לשנות ה-2000
ערב מלה"ע הראשונה היו בצרפת כ-120,000 יהודים ואליהם הצטרפו כ-70,000 יהודי אלג'יר אשר משנת 1870 נחשבו לצרפתים לכל דבר. גם במאה ה-20 התבלטו אנשי רוח יהודיים רבים, ואילו פוליטיקה עשו היהודים חיל. שלושה אף הגיעו לכהונת ראש הממשלה: ליאון בלום(1936-38, 1946), פייר מנדס-פרנס('53-'54) ורנה מאיר(1954).
בין מלחמות העולם גדל מספר היהודים בעקבות הגירה של יהודים ממזרח אירופה, צפון אפריקה והבלקנים, ולאחר עליית הנאצים לשלטון(1933), הגיעו לצרפת פליטים רבים מגרמניה.
ערב מלה"ע השנייה מנו יהודי צרפת כ-300,000 איש. כאשר הובס צבא צרפת ולשלטון עלה מרשל פטן הוגבל העיסוקים של היהודים והמשרות הממשלתיות נחסמו בפניהם. לא עבר זמן רב והיהודים חוייבו בנשיאת טלאי צהוב.  עם כיבושה של צרפת בידי הגרמנים במאי 1940 חולקה צרפת לשני חלקים: האזור הצפון-מערבי תחת כיבוש גרמני, והאזור הדרום-מזרחי כמדינה "ריבונית" – צרפת של וישי, בת ברית לגרמנים. במאי 1941 החלו השלטונות הגרמנים בצרפת הכבושה, בסיוע המשטרה המקומית, במעצר המוני של יהודים ונישולם מרכושם. בנובמבר 1942 פלשו הגרמנים לחלקה ה"חופשי" של צרפת, וגם באזורים אלה החלו מעצרים של יהודים. מחנה דראנסי שליד פריז שימש כמקום ריכוז ותחנת מעבר, עד לשליחתם של היהודים למחנות המוות במזרח. כ-100,000 יהודים גורשו ורק כ-10,000 מתוכם נשארו בחיים.
לאחר המלחמה:
לאחר המלחמה הוחל בשיקום הקהילה היהודית. על מלאכת השיקום ניצח ארגון הג'וינט האמריקאי שסייע בהקמת מוסדות תרבות, חינוך וחברה ובתמיכה כלכלית בפליטי המלחמה.
בסיועו של הג'וינט הוקמה הקרן הסוציאלית היהודית המאוחדת שהיא שילוב של מגבית וגוף המפקח על רוב המוסדות הציבוריים היהודיים. תחום הפעילות של הקןנסיסטריון הצטמצם לעניינים הדתיים.
בשנות ה-50 וה-60 עברה הקהילה היהודית בצרפת את אחת התמורות הגדולות שידעה אי פעם פזורה כלשהי. 60% מיהודי הקהילה כיום הם מהגרים שהגיעו לקהילה במהלך הדור האחרון, רובם ככולם ממדינות צפון אפריקה(כ-200,000 איש). הצטרפותם של יהודי צפון אפריקה, שזיקתה ליהדות הייתה שורשית ותוססת, הצילה את הקהילה הוותיקה מתהליך מתמשך של שקיעה והתבוללות. כמו כן, כ- 80,000 עקורים ממזרח אירופה ומרכזה התיישבו בה מיד לאחר המלחמה.
יהדות צרפת כיום:
כיום ניתן להצביע על מיזוג מוצלח בין היהדות האשכנזית לספרדית הבא לידי ביטוי בחיי התרבות והדת, בפוליטיקה ואף בנישואין. בצרפת חיים כיום כ 600  אלף יהודים, מהגדולה בקהילות ישראל בתפוצות. למרבית הקהילה זיקה חזקה לדת היהודית ולישראל. הקהילה היום היא "ספרדית" ברובה, בעיקרה יוצאת צפון אפריקה, כשמתוך קבוצה זו אחוז ניכר הם יוצאי אלג'יריה, ומיעוטם מיהודי תוניסיה ומרוקו. קיימים גם יסודות ספרדיים אחרים כגון מהגרים מטורקיה והבלקן וכן צאצאי הקהילה הספרדית הוותיקה של צרפת. האשכנזים מהווים מיעוט בקרב יהודי צרפת.
היהודים מעורים היטב בחברה ובכלכלה, ועם זאת בולטת תופעת האנטישמיות בצרפת הרבה מעבר למקובל במדינות מערביות אחרות. במובנים רבים נמצאים יהודי צרפת בין הפטיש לסדן: מחד, הם שנואים על ידי הימין הקיצוני הנוצרי בצרפת, הרואה בהם חלק מקהילות ה"זרים" שיש להצר את צעדיהם; מאידך, מצד "קהילות זרים" אחרות, המורכבות בעיקר ממהגרים מוסלמים יוצאי צפון אפריקה, הם זוכים להתנכלויות על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי..
יהודי צרפת-האנטישמיות המודרנית
רקע כללי:
בסוף שנות ה-40 חיו בצרפת כ- 350,000 יהודים. הם לא היו קהילה אחידה אלא תמהיל של אשכנזים וגם יהודים צרפתים. ניתן היה לחלק אותם ל- 2 קבוצות עיקריות:
א. "איזראליטים"- היהודים הותיקים, בעלי אזרחות צרפתית עוד מתקופת המהפכה הצרפתית כינו את עצמם- "בני דת משה" והתגוררו באזור פריס ואלזס לורן. הם ראו את עצמם כצרפתים אמיתיים שמשתלבים היטב בחברה הצרפתית והכירו למדינה תודה על שהעניקה להם שוויון וחירות על פי רעיון המהפכה הצרפתית. למרות זאת, להיות צרפתי בן "דת משה" שנטמע בחברה הצרפתית, פירושו היה להיות שווה קצת פחות מכלל הצרפתים, פירושו שיהודי נזקק למאמץ וכישרון רב יותר מצרפתי אחר. האיזראליטים ראו באנטישמיות תופעה חולפת, זמנית, שנולדה בהשפעתה של התנועה הנאצית וכי הציבור הצרפתי וממשלתו יגן עליהם- "פרשת דרייפוס לא תתרחש שנית".
ב. היהודים הזרים- אלו היהודים שהיגרו לצרפת בשלב מאוחר יותר ורק חלקם קיבלו אזרחות. הם היגרו לצרפת ב-3 גלים: ממזרח אירופה, גרמניה ומאוסטריה. בניגוד לאחיהם "בני דת משה" הם השתתפו בפעילות נגד האנטישמיות, לא סמכו על השלטון , הפגינו ופנו לתקשורת כדי להגן על זכויותיהם. ב- 1938 הקימו ארגון גג למלחמה באנטישמיות.
- יש לציין כי האנטישמיות כוונה כלפי כל היהודים כאחד ללא אבחנה.
יחס השלטון והחברה בצרפת ליהודים:
היהודים הותיקים- "האיזראליטים"- נהנו משוויון זכויות מלא, אך למרות זאת החברה לא ראתה בהם צרפתים שווי זכויות. הם היו צריכים להתאמץ במיוחד כדי להוכיח את עצמם וכדי להתקדם מבחינה מקצועית. האנטישמיות לא פסחה עליהם. חוברות תעמולה אנטישמיות כוונו לכלל היהודים ובהן הוצגה צרפת כ"רפובליקה יהודית", למרות שמספר היהודים היה נמוך מאחוז. לטענת האנטישמים השוויון מאפשר ליהודים להתעשר ולהצליח. תדמיתם הייתה כשל מחרחרי מלחמה עם המשטר הנאצי וטענו כנגדם כי לטבע היהודי יש כוחות הרס וזדון על טבעיים.
היהודים הזרים- נתפסו כאיום על כלכלת צרפת ("גזלת מקומות עבודה") ועל המדינה- "היהודי לא יכול להיות נאמן ללאום הצרפתי". לאחר הכיבוש הנאצי ב- 1940 נחקק "החוק היהודי" המגביל את העסקת הפליטים והזרים. בצרפת התמסדה מדיניות של דחיקה, פיקוח וגירוש של זרים בלתי רצויים. החקיקה פגעה בעיקר ביהודים הזרים אשר רבים מהם מצאו את עצמם מחוסרי עבודה ומגורשים. ככל שהעמיק המשבר הכלכלי והתחזקות הנאציזם, כך התחזקה גם האנטישמיות כלפי היהודים.
שני כוחות פוליטיים עסקו בהפצת האנטישמיות:
1. "האקסיוז פראנס"-שאיפתם לחסום את היהודים מלהשתלט על כלכלת צרפת.                                                
2. "הפשיסטים"-שאיפתם הייתה לסלק את היהודים מצרפת.
הסיבות להתחזקות האנטישמיות:
1. המשבר הכלכלי בשנות ה-30 (התגברות האבטלה) והתגברות שנאת הזרים.
2. עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב- 1933 ("תורת הגזע" שעיקרה- הגזע הארי הינו גזע האדונים ואילו היהודי נחות והרסני).
3. התגברות האנטישמיות המסורתי בעלת הרקע הדתי שהייתה קיימת מאז ומעולם. דימויו של היהודי כגנב, תאב בצע, חסר מוסר, החותר תחת השלטון ורוצה להשתלט על העולם.
4. אירועים שחיזקו את האנטישמיות: בחירתו של לאון בלום היהודי לראש ממשלה ב- 1934 גרמה למחאות רבו, שביתות רבות אשר התחוללו במפעלי תעשייה כמחאה על בחירתו וגם פרשת סטאוויסקי - יהודי מהגר מרוסיה. היהודים הואשמו שהם הורסים את המוסריות בצרפת.
האנטישמיות בצרפת כיום:
האנטישמיות בצרפת כיום היא מהמובילות בהיקפה באירופה ובעולם כולו, הן מבחינת מספר התקריות האלימות והן מבחינת השפעתה על החברה ועל היהודים עצמם. רוב ההתקפות מבוצעות על ידי מוסלמים צעירים. נוסף על כך, הדיווחים בתקשורת הצרפתית על המתרחש בישראל יוצרים אקלים עוין המעודד את התחזקות האנטישמיות.
בצרפת ישנו ימין קיצוני ושמאל קיצוני, המשפיעים לרעה על מצב היהודים. עד היום משמשת האנטישמיות ככלי פוליטי שנוח להשתמש בו.
הבעיה הגדולה של צרפת כיום היא העלייה האינטנסיבית של מהגרים מוסלמים. כמיליון מוסלמים חיים בצרפת (מה שנכון גם לגבי גרמניה, הולנד ובריטניה). המוסלמים מאשימים את היהודים במצבם הקשה ופורקים את תסכולם כלפי קורבן נוח להאשמה. כמו כן, המוסלמים בצרפת מביעים סולידאריות עם אחיהם הפלסטינים ומתנכלים ליהודים בדרכים שונות: מציתים בתי כנסת ופוגעים במוסדות חינוך ובאוכלוסיה היהודית. "טרי רמדאן"- מנהיגם, טוען כי היהודים שולטים במדיה בבנקים ובפוליטיקה.
בפרשת דרייפוס, אחד משיאי המאבק באנטישמיות, הוכרז דרייפוס כבוגד על ידי הימין הקיצוני בצרפת. השמאל הליברלי סבר אחרת והתגייס לשחרורו מהכלא. דרייפוס זוכה ושוחרר. המאבק סומן כניצחון האור על החושך.
היכן נמצא השמאל שהגן על היהודים בעבר?
התשובה נעוצה בשינוי שחל במאזן הפוליטי בצרפת. התרבות האירופאית פוחדת להתעמת עם האסלאם הרדיקלי. בנוסף, השמאל רואה במוסלמים קורבנות של גזענות בדיוק כמו היהודים, לכן המוסלמים לתפיסת השמאל לא יכולים להיות אנטישמיים. על פי תפיסתם, הקורבן (המוסלמים) תמיד צודק ולכן יש לקחת אותם תחת חסות.
יחסי ישראל צרפת 
כללי
היחסים בין ישראל לבין צרפת התאפיינו בדינמיות רבה לאורך השנים. במשך תקופות מסוימות התקיימו יחסים מיוחדים וקרובים מאוד בין שתי המדינות ואילו בתקופות אחרות התדרדרו היחסים עד לכדי קרירות ועוינות. מאז שנת 2005 ישנה התחממות מחודשת ביחסים בין צרפת לבין מדינת ישראל.
היווצרותו של קשר ראשוני: המאבק להקמת מדינת ישראל
הקשר המשמעותי הראשון בין היישוב היהודי לבין צרפת התרחש במלחמת העולם השנייה, בין השנים 1944-1940, כשצרפת נכבשה על ידי גרמניה. דוד בן-גוריון, מנהיג התנועה הציונית, הביע את הערכתו לשארל דה גול, מנהיג תנועת "צרפת החופשית", והביע בפניו את תקוותו שצרפת תפעל לקידום השאיפות המדיניות של העם היהודי בארץ ישראל. במקביל, נציגים של "צרפת החופשית" ביקרו ביישוב היהודי ונחשפו למפעל הציוני.
בעקבות מלחמת העולם השנייה, התרחשו בצרפת שינויים פוליטיים משמעותיים שהובילו למצב בו הכוחות הפוליטיים, כולל מנהיגי המחתרת, מסכימים עם דרישת היישוב היהודי למדינה עצמאית ולסיומו של המנדט הבריטי. כבוגרי מחתרות, מנהיגי צרפת החדשים לא השלימו עם סירובה התקיף של בריטניה להעלות לארץ ישראל את ניצולי השואה ולכן צרפת תמכה בעלייה הבלתי לגאלית לישראל ‏‏‏‏.
בסוף שנת 1947, התנהלותה של צרפת סביב ההצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם הייתה מהוססת. עמדתה הראשונית של צרפת הייתה כי אין לכפות החלטה על הצדדים בסכסוך. בהמשך ביקשה צרפת דחייה של ההצבעה ביום אחד על מנת לגבש הסכם פשרה שיתחשב ברגשות העולם הערבי. רק משלא הצליחה להציע פתרון חלופי, הצביעה צרפת בעד תוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. משה שרת תיאר את אשר הרגיש: "נעשתה צרפת אחראית לסכנת התפוררותו של הרוב הבלתי יציב ושקיעת שמשה של המדינה היהודית בעולמו של האו"ם בטרם תזרח"  .
עם סיום המנדט הבריטי, כינון מדינת ישראל ב-14 במאי 1948 ותחילת מלחמת העצמאות, עלתה שאלת ההכרה הרשמית של צרפת במדינת ישראל החדשה. ממשלת צרפת נמנעה מלהכיר בישראל בנימוק שהתנאים הנדרשים להכרה במדינה עדיין לא מולאו  .
ב-12 בינואר 1949 הכירה צרפת במדינת ישראל דה פקטו, בין היתר, בנימוק שגורל המלחמה כבר הוכרע לטובת ישראל, שארצות הברית וברית המועצות הכירו בישראל כבר ביום הקמתה ושיש להתחשב ברוח דעת הקהל הבינלאומית. ב-11 במאי 1949, כמעט שנה לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הכירה צרפת במדינת ישראל דה יורה ותמכה בהצטרפותה כחברה באו"ם  .
סולידאריות, שיתוף פעולה וברית בלתי כתובה: משנות ה-50 עד 1958
בחודש מאי 1950 פרסמו ארצות הברית, בריטניה וצרפת את ההצהרה המשולשת שבה הן מתחייבות לערוב לקיומו של סטטוס-קו במזרח התיכון ולקיומו של מאזן נשק ומאזן כוחות באזור. בתקופה זו חיפש ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, לכרות ברית עם מעצמה שתערוב לביטחונה של ישראל. בן-גוריון קיווה שארצות הברית תסכים לפרוש את חסותה, אבל ארצות הברית סירבה בתוקף לערוב לביטחונה של ישראל וסירבה למכור לה נשק. פנייה לבריטניה לא עמדה על הפרק מבחינתה של ישראל בשל משקעי העבר ולכן צרפת הפכה להיות ברירת המחדל  .
התחממות היחסים בין צרפת וישראל הם, בראש ובראשונה, תולדה של המשבר ביחסים שבין מדינות ערב לצרפת. המרד של האוכלוסייה הערבית במדינות המגרב, ובעיקר המרד באלג'יריה .בשנת 1953 הודיעה ממשלת צרפת על נכונותה לשקול את הבקשה הישראלית למכור לה נשק תוצרת צרפת. אך השינוי המשמעותי האמיתי ביחסה של צרפת כלפי ישראל התרחש בשנים 1955-1954. בתחילת שנת 1954 הודח מתפקידו שליט סוריה, אדיב שישקלי, שנטה להפעיל מדיניות פרו-צרפתית ובהמשך אותה שנה נפתח מרד בכיבוש הצרפתי באלג'יריה. תגובת הנגד הצרפתית כלפי המורדים האלג'יריים הובילה את צרפת לעימות דיפלומטי עם העולם הערבי בכללותו  . 
התמיכה שקיבלו המורדים ממדינות ערב, ובראשם מנאצר מנהיג מצרים, הם שהיוו את הזרז המרכזי להידוק היחסים המדיניים והצבאיים בין צרפת וישראל ביוני 1954 תפס גמאל עבד אל נאצר את השלטון במצרים ובכך הוביל לאיחוד אינטרסים בין צרפת לבין ישראל. ישראל חששה מתקיפה מפני שנאצר, מנהיג המדינה הערבית הגדולה והעוינת באזור, חתם על עסקת נשק גדולה עם צ'כוסלובקיה. צרפת ראתה בנאצר איום מפני שהוא תמך במלחמת העצמאות של המורדים הערבים באלג'יריה. ישראל שבה וביקשה מצרפת אספקה של נשק כדי להשיג מחדש הרתעה מול מצרים. משרד החוץ הצרפתי התנגד לבקשת ישראל, הן בשל תמיכתו המסורתית בערבים והן מתוקף ההצהרה המשולשת שצרפת הייתה שותפה לה. משרד החוץ הביע את התנגדותו הרבה מהידוק הקשרים הצבאיים עם ישראל והזהיר את ראשי המדינה שברית עם ישראל תגרום לאובדן מעמדה של צרפת בעולם הערבי. תוך התעלמות מעמדת משרד החוץ, משרד ההגנה הצרפתי החליט להיענות לבקשה החוזרת של ישראל לברית צבאית ובשלהי 1954 נחתמו עסקאות הנשק הראשונות. בפברואר 1956שר החוץ הצרפתי, קריסטיאן פינו, הצטרף למחויבות והאמפטיה הגדלה של הממשל כלפי ישראל וסיים באופן רשמי את אמברגו הנשק משנת 1950.
צרפת סיפקה לישראל מטוסים וטנקים ובהימצא אמצעי הלחימה הצרפתים בידה, החלה ישראל ליזום מהלכים לקראת מלחמת מנע נגד מצרים לפני שזו תשיג עליונות צבאית‏‏  . ב-26 ביולי 1956 הלאים נשיא מצרים נאצר את תעלת סואץ באורח חד צדדי. צרפת ובריטניה תכננו, בשיתוף פעולה עם ישראל, ליטול חזרה את השליטה בתעלה ולהדיח את נאצר מן השלטון. בסוף חודש אוקטובר התרחשה מלחמת סיני (שלב כיבוש תעלת סואץ כונה "מבצע מוסקטר"), שהסתיימה בנסיגה של צרפת, בריטניה וישראל מאזור סיני בעקבות לחץ שהפעילו ברית המועצות וארצות הברית. הכישלון בהשגת יעדי המלחמה החמיר את הקרירות והחשדנות שהפגינו הבריטים כלפי ישראל והוביל לפירוקה של הברית המשולשת שרק נוצרה. בניגוד לכך, יחסי ישראל וצרפת יצאו מחוזקים משיתוף הפעולה במלחמה.
ישראל ראתה ביחסיה עם צרפת, בשנות החמישים, כורח קיומי. צרפת הייתה המדינה היחידה שהסכימה לספק לישראל נשק להגנתה ולביטחונה. מרחב התמרון של ישראל היה אפסי והיא נאלצה להסכים לכל התנאים שהציבה צרפת כצורך השעה. ישראל השכילה לנצל את מלוא הפוטנציאל שהיה טמון בידידותה עם צרפת. על אף האילוצים שבידידות זו, היו אלה שנות ברכה שתרמו לביסוס בטחונה של ישראל, אולי יותר מאשר כל תקופה אחרת בתקומת עם ישראל במולדתו. היסודות שהונחו בתחום הצבאי בשנות החמישים, בסיוע צרפתי, מהווים את הבסיס הביטחוני שעליו עומדת מדינת ישראל עד ימינו.
לפני המלחמה, ובעיקר לאחריה, חשו תושבי ישראל אהדה רבה כלפי צרפת, שעמדה לצדה של ישראל במשבר, סיפקה לה לפני המלחמה נשק כבד, שריון ומטוסים ותמכה במדיניותה. ככל שנחשפו יותר פרטים על הברית בין שתי המדינות שנכרתה בוועידת סוור גברה האהדה. הציבור חש שהברית המשולשת צרפת-בריטניה-ישראל הייתה בעיקרה ברית בין צרפת לישראל, שבריטניה נגררה אליה רק בתוקף הנסיבות. כישלון מבצע מוסקטיר הצרפתי-בריטי האדיר בעיני העם בישראל את תחושת ההישג הישראלי במלחמה, שמדינת ישראל הקטנה נחלה בה ניצחון בעוד ששתי המעצמות כשלו בה, אך הכישלון לא פגע בעצמת אהדת העם לצרפת.
הציבור ראה במנהיגי צרפת, ובעיקר גי מולה ומוריס בורז'ס-מונורי, ידידי אמת של ישראל. שגריר צרפת בישראל פייר ז'ילבר, דובר העברית היה מקובל ואהוב על כל הציבור.רביעיית מועדון התיאטרון ביטאה את רחשי הלב לצרפת בפזמונה הפופולרי פרי עטו של דן אלמגור:  תחי צרפת וישראל—,בינינו אין כבר שום הבדל, בינינו אין שום "דיפרנס" תחי ישראל - וויוו לה פראנס !
בשנים 1956-1955,  סיימה צרפת את הקמת התשתיות הגרעיניות שלה,  והיא הייתה אז המדינה היחידה בעולם שישראל יכולה הייתה לקוות כי תשתף-פעולה איתה בענייני   הגרעין  בשנת 1957 הסכימו כל ממשלות צרפת לספק לישראל נשק מכל הסוגים באופן סדיר, מתוך שיקולים שהם לא רק פוליטיים, צבאיים וכלכליים, אלא מתוך רצון לקיים יחסים מיוחדים עם ישראל שנובעים מאהדה ומידידות של ההנהגה בצרפת כלפי ישראל‏‏  . במסגרת הברית הבלתי כתובה שנוצרה בין צרפת לבין ישראל, נחתם באוקטובר 1957 בפאריס הסכם רשמי על רכישת כור גרעיני מצרפת. תחת ההסכם, צרפת מכרה לישראל מידע טכנולוגי ושלחה פועלים שיסייעו בהקמת כור גרעיני בדימונה. בנייתו של הכור הגרעיני נמשכה חמש שנים והסתיימה בשנת 1963‏‏  .
 תרומתה של צרפת למפעל הישראלי התבטאה ביותר מאשר אספקת חומרים וידע גרידא.  באמצע שנות החמישים למדו שמעון פרס ועמיתיו בפריס כיצד מסוגלת מדינה דמוקרטית להתגרען בלא שנתקבלה כל החלטה מפורשת לכך.  כמו כן,  היו קווי דמיון רבים בין התעסקותן של צרפת ושל ישראל בסוגיות גרעיניות. צרפת הייתה הארץ שממנה למדה ישראל  כיצד יכולה מדינה דמוקרטית ללכת בדרך העמימות הגרעינית,  אך ארצות-הברית הייתה המעצמה שתגובותיה על התוכנית הגרעינית הישראלית עיצבו במידה רבה את דרכה העקלקלה של ישראל אל העמימות. 
מ-1958 עד מלחמת ששת הימים
בשנת 1958 נמצאה צרפת במצב קשה ביותר מבחינה פוליטית בעיקר בשל התמשכותה של המערכה באלג'יריה. אנשי הקצונה בצרפת העלו את שארל דה גול לשלטון כדי שישמור על אלג'יריה בשליטה צרפתית. דה גול קיבל את השלטון לידיו והכריז על הקמתה של הרפובליקה החמישית. דה גול העביר, באמצעות משאל עם, חוקה חדשה שחיזקה את הרשות המבצעת על חשבוןהרשות המחוקקת והעניקה לצרפת יציבות פנימית‏‏. ישראל, שבאותה תקופה לא עלה בידה לבסס יחסים פורים עם בריטניה ועם ארצות הברית, לא נרתעה מהמגמה הצרפתית לשמור על מרחק משתיהן. בנוסף, ישראל האמינה שהמלחמה באלג'יריה תמשך עוד זמן רב וכך ישמר המחסום אשר מפריד בין צרפת לבין העולם הערבי ואשר מבטיח המשך תמיכה צרפתית בישראל‏‏ .
בשנים 1962-1959 צרפת שמרה על מחויבותה הרשמית והצבאית כלפי ישראל, אבל דה גול הפסיק את דפוס היחסים האינטימי והבלתי אמצעי ששרר בין שתי המדינות והחליפו בטקסיות ובממלכתיות. במסגרת ההתנהלות הממלכתית הוזמן, בשנת 1960, ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, לביקור רשמי ראשון של מדינאי ישראלי בצרפת .
במרץ 1962 חתם נשיא צרפת, שארל דה גול, על הסכמי אוויאן אשר הורו על נסיגת הצבא הצרפתי והענקת עצמאות לאלג'יריה. בכך הוסר המכשול העיקרי שמנע מצרפת לפתח קשרים כלכליים ודיפלומטיים עם העולם הערבי. דה גול לא רצה שאירופה בכלל וצרפת בפרט תהפוך לנספח של ארצות הברית, אלא הוא שאף להפוך את צרפת לשחקן מרכזי בזירה הבינלאומית‏‏  .
בשנים הבאות הציג נשיא צרפת את עקרון "היחסים המקבילים" שמשמעותו המשך יחסים טובים עם ישראל ללא התערבות מדינות ערב ובמקביל, פיתוח קשרים בעולם הערבי ללא התערבות של מדינת ישראל.
סיום השותפות, ביקורתיות ועוינות: ממלחמת ששת הימים עד שנת 1980
בשנת 1967, הפסיק שארל דה גול את השותפות עם ישראל באורח חד צדדי.
קודם למלחמת ששת הימים פרץ משבר בין המדינות הערביות לבין מדינת ישראל. דה גול תמך בערבים תוך שהוא מבהיר לישראל שאם היא תיזום מתקפה צבאית מקדימה, צרפת לא תתייצב לצידה.
פרשת בן ברקה היא פרשת חטיפה ורצח של מנהיג אופוזיציה מרוקאי, שבהם היה מעורב "המוסד", ולכן גרמה לסערה פוליטית בישראל, ולטענת איסר הראל הייתה הגורם העיקרי להידרדרות יחסי ישראל-צרפת במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20 
מהדי בן ברקה היה ממנהיגי הפלג השמאלי של האופוזיציה לשלטון המלוכה במרוקו ונחשב למנהיג מוערך בעולם השלישי. תמך בתנועות מהפכניות ואנטי-קולוניאליות במדינות שונות. בשנת 1962 הואשם בן ברקה בחתירה תחת שלטונו של המלך חסן השני והוגלה ממרוקו. לאחר שתמך בעמדת אלג'יריה בסכסוך גבולות בינה לבין מרוקו, הוא נדון למוות שלא בפניו.
לפי ספרו של שמואל שגב, "הקשר המרוקני", "המוסד" הישראלי מסר לשירותי הביטחון של מרוקו את קצה החוט שאיפשר להם לאתר את בן ברקה בז'נבה, ופיתויו להגיע לצרפת, שם חוסל  .
בשהותו בצרפת נעלמו עקבותיו של בן ברקה בפריז ב-29 באוקטובר 1965, לאחר שנראה במהלך מעצר על ידי קציני משטרה צרפתיים. על פי ספרו של שגב, כעבור ימים ספורים (ב-5 בנובמבר) דיווח ראש "המוסד", מאיר עמית, לראש הממשלה, לוי אשכול, כי האיש חוסל.
נשיא צרפת, שארל דה גול, זעם על המעורבות הצרפתית בחטיפה והורה על העמדתם לדין של שני קציני משטרה צרפתייםהשופט פסק כי האשם העיקרי בחטיפה הוא שר הפנים של מרוקו הגנרל מוחמד אופקיר. ז'ורז' פיגו, עד למעשה בעל רקע פלילי, אשר טען בבית המשפט כי ראה את אופקיר דוקר את בן ברקה למוות במו ידיו, נמצא לאחר מכן מת, ובאופן רשמי נטען כי התאבד.
במהלך המשפט הובאו ראיות לכאורה למעורבותו של "המוסד" בחטיפה, והנשיא דה גול הביע בשל כך את כעסו על מדינת ישראל. בחוגי השלטון בישראל התעוררה סערה והתחיל מאבק בין איסר הראל, ששירת באותה עת כיועצו לענייני מודיעין של ראש הממשלה לוי אשכול, לבין ראש "המוסד" מאיר עמית. הראל טען כי אסור היה למדינת ישראל להיות מעורבת בעניין זה ותבע לערוך חקירה על מידת אחריותו של ראש "המוסד" בהתערבות הישראלית בחטיפה. ראש הממשלה לוי אשכול טען שלא ידע על הפעולה לפני שבוצעה ואילו מאיר עמית טען שדיווח עליה לפני ביצועה לראש הממשלה.
 איסר הראל התפטר מתפקידו כיועץ ראש הממשלה לענייני מודיעין באמתלא רשמית של "חוסר סמכויות", ובחוגים פנימיים דרש את העברתם של לוי אשכול ומאיר עמית מתפקידיהם וכן הדליף את הפרשה לעיתונות‏‏ . מחמת מגבלות הצנזורה הצבאית נמנעה העיתונות מלפרסם את הפרשה, אלא רק רמזה על קיומו של "נושא כמוס" המעורר סערה בצמרת השלטון.
סיום השותפות, ביקורתיות ועוינות: ממלחמת ששת הימים עד שנת 1980
ישראל התאכזבה מעמדתה החדשה של צרפת, אך היא לא שינתה את החלטתה לצאת למתקפת מנע. ישראל הייתה מוכנה לצאת למבצע גם במחיר אובדן התמיכה הצרפתית  . כדי להבהיר את רצינותו והתנגדותו לתוקפנות הישראלית, דה גול הטיל אמברגו על משלוחי נשק לישראל. צרפת, שעד לשנת 1967 סיפקה את כל צרכיה הצבאיים של מדינת ישראל, סירבה למכור לה נשק ומטוסים נוספים‏‏  .
הידידות עם צרפת הייתה אירוע חריג ולא טבעי ברצף היחסים ובהגיון ההיסטורי של צרפת ומראשיתה הייתה חסרת סיכוי להתקיים לאורך זמן,  באינטנסיביות ובהיקף שישראל שאפה להם.  חסרו בה מרכיבים שישמשו חישוקי קבע לטווח ארוך.  היא הייתה תולדה של משבר זמני ביחסיה של צרפת,  "מעצמה מוסלמית"  מסורתית,  עם כמה מדינות וטריטוריות ערביות מוסלמיות שהיו בשליטתה או בחסותה בצפון-אפריקה.  משבר זה ובעיקר המלחמה באלג'יריה גרמו לקונפליקט בין צרפת והעולם הערבי כולו והפכו את ישראל, אויבתם של הערבים, לבת ברית טבעית של צרפת. הנסיבות שתרמו להידוק היחסים בין ישראל וצרפת היו גיאופוליטיות ופנימיות כאחת.  ראשית פרס השכיל להבין שאם ישראל תציע תמורה בעלת ערך ניכר,  כגון שיתוף פעולה מודיעיני לגבי היחסים בין מצרים לבין המורדים באלג'יריה, צרפת תשתף פעולה .  לכן האיום הצבאי הממשי של ישראל על נאצר,  היה מעתה בגדר אינטרס צרפתי.  שנית,  פרס הפעיל ערוץ דיפלומטי חשאי ולא רשמי עם אישים במשרדי ההגנה והפנים של צרפת, תוך עקיפת הבירוקרטיה הפרו- ערבית של הקיי-ד'אורסיי - משרד החוץ הצרפתי,  במטרה לרכוש נשק בערוצים לא מקובלים,  אותם ניצל לבירור השאלה אם צרפת תסייע לישראל לחתור לנשק גרעיני. 
מצד ישראל,  היה זה כורח קיומי למצוא בן- ברית שיספק לה נשק להגנתה ולביטחונה.  מרחב התמרון המדיני והביטחוני שלה היה מוגבל ביותר,  כמעט אפסי והיא נאלצה להשלים עם כל התנאים שצרפת הצמידה לידידות סתגלנית זו,  כצורך השעה.  צרפת היא שהגתה את רעיון הידידות,  קבעה את מועד תחילתה,  בעיתוי שהיה נוח לה,  והיא זו ששמה לה קץ,  שוב במועד שתאם את האינטרסים שלה.  עם זאת,  היו אלה שנות ברכה,  שתרמו לביסוס ביטחונה של המדינה,  שהריי כיצד הייתה נראית ישראל כיום לולא התשומה הצרפתית למערכות הפיתוח והטכנולוגיות הביטחוניות שלה בנסיבות  החדשות שנוצרו, ישראל הפנתה את יהבה לכיוון בריטניה וארצות הברית. נשיא ארצות הברית, לינדון ג'ונסון, הודיע שארצו תתייצב לצד ישראל במאבקה מול אויביה .
האמברגו שהטילה צרפת על ישראל היווה סיום דרמטי של הברית בין שתי המדינות.  כאשר דה- גול מנתח את תוצאות מלחמת העולם השנייה (1945), הוא רואה כי במגרש הבינלאומי שלושת המעצמות,  ארצות-הברית,  אנגליה וברית-המועצות,  מחלקות ביניהן אזורי ההשפעה כאשר צרפת נשארת מחוץ למגרש. בנוסף, מגמת הדקולוניזציה במדינות העולם השלישי וחתירה לעצמאותן,  גורמת להבנת הפוטנציאל שגלום בהן בחתירתה של צרפת להיות מעצמה.  בעקבות מלחמת אלג'יר,  קריאת המפה ע“ צרפת במישור הבינלאומי השתנתה כליל.  ישראל,  מהווה מכשול בתהליך זה. אי לכך, דה- גול ממתין לשעת-כושר לסיים באופן פומבי את היחסים שנרקמו עם ישראל בממשלתו של גי מולה.  שעת-הכושר אכן מגיעה ומקבלת ביטוי בשנת 1967,  בהטלת אמברגו על ישראל, בפתח מלחמת ששת-הימים.  
שארל דה גול, ומשרד החוץ הצרפתי ראו את התמיכה בעולם הערבי כאינטרס לאומי של צרפת ומתוקף כך אימצו מדיניות חוץ שהתנערה מהברית עם ישראל. בתגובה, ישראל עברה להישען על ארצות הברית כמעצמה שתערוב לה ותספק את צרכיה הביטחוניים  . מעל הכול שאף דה- גול להוריד את הפרופיל של היחסים ולשבץ אותם במסגרת דיסקרטית,  בלתי מחייבת בלי לתת גושפנקא רשמית או ביטוי פומבי להיקפם ולמהותם.
דעת הקהל בצרפת הייתה במשך שנים רבות אוהדת את מדינת ישראל ותומכת ביכולת שלה להיאבק על קיומה אל מול תוקפנותן העזה של מדינות ערב. בשנים 1969-1968, קיימו רבים מהציבור הצרפתי יחד עם יהודי צרפת הפגנות תמיכה פומביות בישראל. עם התבססותה של המדיניות הפרו ערבית, דעכה האהדה הציבורית כלפי ישראל, אך הקהילה היהודית בצרפת נותרה קבוצת לחץ שהייתה נכונה לצאת למאבקים ציבוריים למען ישראל‏‏  . משהסתיימה מלחמת ששת הימים, המדיניות הצרפתית במזרח התיכון התאפיינה ביחסים דיפלומטיים וכלכליים הולכים ומתהדקים עם מדינות העולם הערבי במקביל ליחסים הולכים ומתרופפים עם מדינת ישראל.
בשנות השישים המאוחרות,  ישנה רגיעה במישור הבינלאומי,  צרפת נוקטת במדיניות של דטנט אסטרטגיית בלימה, ומחליטה לצאת מברית נאט"ו כעת היא יכולה לנהל מדיניות יותר מאוזנת ועצמאית במסגרתה היא מחליטה להתקרב לברית המועצות.  היות וברית המועצות מסייעת למדינות ערב ובראשם מצרים (העסקה הצ'כית), יחסים מדיניים וביטחוניים עם ישראל לא יועילו במקרה זה ואף יזיקו.  כתוצאה מהתקרבותה לגוש הסובייטי בעולם דו-קוטבי,  באופן טבעי ורפלקסיבי היא ניצבת מול ארצות-הברית.  
התפנית העיקרית בקרירות היחסים עם ישראל היא בעקבות מגמת הדקולוניזציה של צרפת
וחתירתה לגרום לדקונסטרוקציה של העולם הדו-קוטבי. היא מזדהה עם מדינות העולם השלישי
כנגד האימפריאליזם האמריקאי.  אי לכך, רקמת היחסים עם ישראל עלולה להוות מכשול.
סיום השותפות, ביקורתיות ועוינות: ממלחמת ששת הימים עד שנת 1980
 
 כמו כן,  צרפת מעוניינת לבנות לעצמה קהילה אירופית שתוביל אותה פוליטית.  מטרתה להוביל לעולם רב-קוטבי ולגרום לדקונסטרוקציה של העולם הדו-קוטבי של ארצות הברית וברית המועצות
בשנת 1969, פרש שארל דה גול מנשיאות צרפת. במשרד החוץ הישראלי שררה תקווה כי הנשיא החדש, ז'ורז' פומפידו, ישנה את היחס הצרפתי העוין כלפי ישראל. פומפידו הבהיר כי אין בכוונתנו לשנות את המדיניות כלפי ישראל וכי האמברגו על ישראל נותר בעינו. היחס של פומפידו כלפי ישראל נע בין אדישות והתעלמות לבין עוינות וביקורתיות‏‏. המשך מגמת ניתוק המגע מישראל הוביל לאחד מרגעי השפל ביחסים בין שתי המדינות אשר התרחש בדצמבר 1969 כאשר ישראל עקפה את האמברגו שצרפת הטילה עליה ובמבצע חשאי העבירה ספינות טילים שרכש חיל הים הישראלי, מנמל שרבורג שבצרפת לישראל. החרפת היחסים עם ישראל מצאה ביטוי גם בסירובה של צרפת לגנות את ההתקפה המצרית שהחלה את מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. במשך המלחמה ובעקבות משבר הנפט הועמק הקשר בין צרפת לבין מדינות ערב‏‏.
ב-1974 נערכו בחירות חדשות לנשיאות צרפת לאחר מותו של הנשיא המכהן, ז'ורז' פומפידו. הנשיא החדש שנבחר, ולרי ז'יסקר ד'סטן לא הביע עניין בקיום יחסים עם ישראל ואף נקט בצעדים שמטרתם להעמיק את פער העמדות בין שתי המדינות . בשנות כהונתו של ד'סטן צרפת קידמה רבות את הסוגיה הפלסטינית במישור הבינלאומי. צרפת אישרה לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) לפתוח משרד רשמי בשטחה, ערכה מפגשים פומביים בין שר החוץ הצרפתי לבין מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, והצביעה בעד כניסתו של נציג אש"ף כמשקיף לדיוני העצרת של האו"ם. ישראל הביעה כעס על צרפת שהייתה המדינה החלוצה שהכירה באש"ף ועל כך שהיא פועלת למען הארגון שיזכה להכרה בקרב מדינות אירופאיות נוספות‏‏.
בין השנים 1981-1974, בתקופת כהונתו של ז'יסקר ד'סטן, היחסים בין צרפת לבין ישראל נמצאו ברמתם הנמוכה ביותר ,וזאת חרף ביקורים רשמיים של שרי ממשלה צרפתים בישראל. התפתחות האיחוד האירופי בשנות ה-70 גרמה לישראל להפסיק לנהל מדיניות חוץ ישירה מול צרפת, אך ישראל המשיכה להביע דאגה מהשפעת עמדותיה הפרו-ערביות של צרפת על יתר מדינות יבשת אירופה ‏‏.
מדינות האיחוד ובכללם צרפת פעלו בשתי רמות עבודה מול ישראל, רמה כלכלית ורמה מדינית. בתחום הכלכלי מדינות האיחוד הפגינו פתיחות ונכונות לחתום עם מדינת ישראל על הסכם שיפתח את השוק האירופי לתעשייה ולחקלאות הישראלית. במאי 1975, נחתם הסכם כלכלי עם ישראל שכלל פתיחת אזור סחר חופשי, שיתוף פעולה בהעברת טכנולוגיה וחילופי מידע במחקר ובפיתוח מדעי. בתחום המדיני מדינות האיחוד פעלו לקדם את פתרון המדינה הפלסטינית תוך התעלמות מהעמדה הישראלית הרשמית ששללה את הרעיון על הסף ‏‏.
ב-1980 התקבלה באיחוד האירופי 'הצהרת ונציה' שבה דובר לראשונה על זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ועל היותו של אש"ף שחקן מרכזי שיש לשתפו במשא ומתן עתידי. צרפת בראשות ד'סטן פעלה אל מול חברות האיחוד האירופי לקבל את ההצהרה כמקשה אחת שלמה‏‏ .
ניסיונות נורמליזציה לצד אירועי משבר: השנים 2004-1981
ב-10 במאי 1981 ניצח פרנסואה מיטראן בבחירות לנשיאות צרפת. מיטראן הוקיר את התנ"ך ונחשב לידיד היהודים. עם היבחרו, העמיד מיטראן בראש סדר עדיפויותיו ביקור בישראל, אך ההכנות לביקור נקטעו בשל הפצצת חיל האוויר הישראלי את הכור בעיראק בחודש יוני 1981. הכור העיראקי היה תוצר של שיתוף פעולה עיראקי-צרפתי ולכן גינוי התקיפה על ידי מיטראן התקבל בהבנה בישראל.
ב-3 במרץ 1982 נחת מטוסו של הנשיא מיטראן בנמל התעופה בן-גוריון. פרנסואה מיטראן היה לנשיא הצרפתי הראשון שמבקר במדינת ישראל מאז הקמתה. מיטראן נפגש עם ראש הממשלה,מנחם בגין, אך עיקר הביקור היה נאומו של מיטראן באולם המליאה של הכנסת‏‏. ביקורו של מיטראן פרץ את הבידוד שישראל הייתה מצויה בו ,ותרם תרומה חשובה לנרמול מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל‏‏ . ישראל וצרפת הביעו שאיפה להרחיב את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות בתחומי התיירות, המחקר, המסחר והתעשייה. מיטראן העריך שכדי להשיג יכולת השפעה על תהליכים במזרח התיכון, עליו לחדש את הקשר הישיר עם ישראל. הוא האמין שאווירה חיובית תאפשר לו לצאת בהצהרה מדינית שתעשה חסד עם הצד הפלסטיני. בעוד שמשרד החוץ הישראלי הציב לעצמו יעד להניא את צרפת מלהיות החלוצה בקידום העניין הפלסטיני בעולם המערבי, הציג מיטראן בפני חברי הכנסת והממשלה תביעה להכיר במדינה פלסטינית עצמאית.
בחודש יוני 1982, נקטע הדף החדש ביחסי ישראל וצרפת בשל תחילתו של מבצע שלום הגליל. צרפת התנגדה הן לפגיעה בריבונותה של לבנון והן לפגיעה באש"ף ולכן פעלה, בשיתוף עם מצרים, להגיש למועצת האו"ם יוזמת שלום (שנדחתה בווטו אמריקני) ובמקביל היא פתחה את שערי השגרירות שלה בביירות למנהיגים הפלסטינים הנמלטים. נוצר מצב של יעדים מנוגדים לחלוטין: ישראל רצתה לגרום לאש"ף תבוסה מוחצת במטרה לחסל אותו ולעומתה צרפת רצתה להציל את אש"ף מפני השמדה ‏‏. ראש הממשלה, מנחם בגין, גינה את הלגיטימציה של המעורבות הצרפתית בלבנון,ושלל אותה אך למרות הפער בעמדות שתי המדינות והכעס בישראל על התערבותה של צרפת, לא נוצר קרע מחודש בין השתיים. ערוצי התקשורת בין צרפת לבין ישראל נשארו פתוחים ומיטראן הסכים להתחייב כי צרפת לא תכיר באש"ף כל עוד הוא לא יכיר במדינת ישראל ולא יזנח את הטרור.
ניסיונות נורמליזציה לצד אירועי משבר: השנים 2004-1981
בשנת 1988 זכה פרנסואה מיטראן בפעם השנייה בבחירות לנשיאות צרפת. במהלך שבע שנות כהונתו השנייה התקיימו, בין היתר, ועידת מדריד ונחתם הסכם העקרונות באוסלו שבו הושגה הכרה הדדית בין ישראל לבין אש"ף, בדיוק כפי שקיוותה צרפת במשך שנים רבות. הציפייה הייתה כי האירועים הללו יחזקו את היחסים בין ישראל לבין צרפת, אך הצגת מראות האינתיפאדה הראשונה בטלוויזיה הצרפתית עוררו מחדש את הדימוי של ישראל כמדינה כובשת‏‏ .
בתחילת שנות ה-90 נחשפו פרטים אודות עברו של מיטראן אשר יצרו פער בינו לבין הקהילה היהודית בצרפת. נודע כי מיטראן שמר על קשרי ידידות עם משתף פעולה בכיר בממשלת וישי ובאופן גורף סירב להעמיד לדין משתפי פעולה צרפתים בגין פשעים נגד האנושות. מיטראן סירב להכיר באחריותה של צרפת, תחת ממשל וישי, בעזרה לנאצים בביצוע פשעים נגד האנושות במלחמת העולם השנייה. הגילויים הללו מחקו את דימויו של מיטראן כאוהד יהודים, גם בקרב יהודי צרפת וגם בקרב היהודים במדינת ישראל ‏‏.
בשנת 1995 נערכו בחירות בצרפת בהן נבחר ז'אק שיראק לנשיא. בראשית כהונתו, שיראק הכיר באחריותה של צרפת לפשעים שביצעו השלטונות הצרפתיים כלפי יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. ראש הממשלה הצרפתי, ליונל ז'וספן, זכה להערכה מצד ישראל כאשר ביקר בה בשנת 2000 ותיאר את ארגון חזבאללה כארגון טרור.
החזון הצרפתי להקמת מדינה פלסטינית שתחייה בשלום לצד ישראל ניתב את היחסים בין צרפת לבין ישראל. לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בחודש אוקטובר 2000, הביעה צרפת תמיכה חד-צדדית בפלסטינים, בעיקר עד מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004. המעורבות הצרפתית בסכסוך הישראלי פלסטיני התבטאה בהצהרות ובתגובות פרו-פלסטיניות של מדינאים צרפתים, ביוזמות דיפלומטיות באו"ם ובאיחוד האירופי ובתמיכה כלכלית ומוראלית ברשות הפלסטינית ובמנהיגה ערפאת. צרפת פעלה ליצור לחץ בינלאומי על ישראל לחידוש תהליך השלום, ולהקמתה בטווח הקרוב של מדינה פלסטינית בגבולות 1967‏‏. ההתבטאויות המילוליות והיוזמות הדיפלומטיות של צרפת הביאו להקצנה בעמדות הצדדים המסוכסכים במקום לקרב ביניהן. בישראל נוצרה מרירות וטינה כלפי מעשיה של צרפת ולכן היא סירבה לאפשר לצרפת לשמש כמתווכת בסכסוך. מדינת ישראל לא אהבה את התעקשותה של צרפת למלא תפקיד דיפלומטי מרכזי בזירה הבינלאומית, תפקיד אותו ייעדה לארצות הברית. בשנת 2003 ישראל כעסה על סירובה של צרפת לתמוך במלחמת המפרץ השנייה נגד סאדאם חוסיין מתוך עמדה אנטי אמריקנית. באותן שנים ראו הציבור, התקשורת והממשלה בישראל את צרפת כמדינה שמתיימרת להנהיג את העולם תוך התעלמות מעליונותה של ארצות הברית כמעצמה ‏‏.
התחממות מחודשת: משנת 2005 ועד ימינו
לאחר מותו של ערפאת ב-11 בנובמבר 2004 והכרזתו של רה"מ אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות של ישראל מעזה, החלה התחממות ביחסים בין ישראל לבין צרפת.
בעת ביקורו של שר החוץ הצרפתי בישראל בשנת 2004, התרחש מפנה במדיניות הצרפתית והוחלט לנתק את הזיקה שהייתה בין התקדמות בתהליך השלום הישראלי פלסטיני לבין התנהלות יחסי ישראל וצרפת‏‏. בחודש יולי 2005, שבועות ספורים לפני ביצוע ההתנתקות, שרון הוזמן לביקור רשמי בפריז והתקבל בכבוד גדול. השיפור בהידברות בין ישראל לבין צרפת בא לידי ביטוי בקיץ 2006 בעת גיבוש החלטת האו"ם על הפסקת אש במלחמת לבנון השנייה. ההחלטה הייתה תוצר של שיתוף פעולה אמריקני-צרפתי שאותו קיבלה ישראל. כמו כן, צרפת תבעה מהממשלה הפלסטינית בראשות חמאס להכיר בישראל ולזנוח את הטרור ‏‏.
שתי המדינות החליטו לצמצם את הפער העמוק שנוצר בין קשרים כלכליים וביטחוניים טובים לבין דעת קהל עוינת של הישראלים כלפי צרפת ושל הצרפתים כלפי ישראל. מתוקף החלטה זו הוקמה ועדה צרפתית-ישראלית שניסחה תוכנית להגברת שיתוף פעולה והובילה להיווסדה של קרן צרפת ישראל. לקרן צרפת ישראל נקבעו שתי מטרות עיקריות: האחת, שינוי מדיניות התקשורת שתביא לשיפור בדימוי בדעת הקהל בצרפת על ישראל ולהיפך. השנייה, להפוך את הקרן למכשיר ולכוח מניע בהידוקם של הקשרים בין צרפת וישראל והעמקתם בכל מגזרי החברה האזרחית.
במאי 2007 נבחר ניקולא סרקוזי לנשיא צרפת. סרקוזי נתפס כאוהד ישראל והצהרותיו כי לא יתפשר על ביטחונה של מדינת ישראל סימלה מהות חדשה ביחסי ישראל-צרפת. סרקוזי לא שינה את הקו הצרפתי לפיו פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא בהקמת שתי מדינות בגבולות 1967, אך הוא מפגין התחשבות בצרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל והוא אינו מפעיל עליה לחצים בינלאומיים כבדים כפי שעשה קודמו בתפקיד, ז'אק שיראק‏‏.. התבטאויותיו של סרקוזי מעידים על נאמנותו למדינת ישראל ולביטחונה. צרפת עדיין מעוניינת לשמור על האינטרסים שלה במזרח התיכון. בהתאם לכך, סרקוזי פועל לשימור יחסים תקינים עם ישראל ועם העולם הערבי במקביל.
כיכר הבסטיליה— Place de La Bastille
המונח בסטיליה מתאר בצרפתית שער עירוני בעל שני צריחים בצידיו – בעצם  "הבסטיליה" היא בסטיליה (או שער) סאן-אנטואן (Saint Antoine) , אחד החשובים בפריז במאה ה – 14 . משנת 1370 ועד 1550  נוספו צריחים (גובה – 24 מטר) עד ל – 8 במספר אשר יצרו מבצר מגן . במרוצת השנים הפך המבצר לכלא מלכותי בתוך כותלי הבירה ,ומאידך לאיום מתמשך ומושא לשינאה בקרב התושבים .
חשוב לציין כי הרגשות לא נולדו מתוך חלל ריק – באותם זמנים , היו כולאים לתקופות בלתי מוגבלות ובתנאים בלתי אנושיים מפשוטי עם ועד בני אצולה – ללא משפט אלא תחת "צו המלך" . לואי ה- 14 חילק בחייו מעל ל – 80,000 כאלה .
תמצית תיאור של אסיר משנת 1780 על תנאי הכלא דאז :"לא זר לאדוני שמזה 7 שנים , אני כלוא בתא אפלולי ממנו יצאתי בתקופה זו לשעות מספר ולא יותר. הקור השורר בתא פשוט בלתי נתפס על אף (או בשל )העובדה כי מקיימים בקרבתו מדורה הססנית מזרדים ובולי עץ לחים או רטובים לחלוטין. מיטה יש לי ,גם מזרון שלא עשיתי בו שימוש מהיותו קרוע ושורץ תולעים ושאר רמשים. לא זו בלבד , אלא ששומריי היטיבו להעלות את האכזריות לרף חדש בהביאם אליי מי שתייה שאינם אלא מי הנהר שגלשו לתעלה עמוסי פסולת , ריקבון והפרשות אנוש ובהמה. עוד מעט ותחלוף שנה לנוהג הלחם לאסיר – שקרוב לוודאי שמוזמן במיוחד במחיר פרוטה , ואין בו אלא שאריות קמח ובצק חמוץ ורבבות גושי חצץ –כל אלה החליאו אותי לא אחת... "
עם זאת אסירים בעלי שם או ממון נהנו מתנאים עדיפים ,לעיתים אף לליווי משרתים וארוחות מלכותיות בשערי הכלא. לא פלא איפוא שהבסטיליה סימלה עבור רבים מהאזרחים את תחלואות הדספוטיזם – אותו שלטון יחיד (מלך / אצילים) שלעיתים קרובות מדי התבצע ללא חוק או צדק בסיסי.
הכיכר, כיום
בכיכר הבסטיליה ניצב עמוד יולי (Colonne de Juillet) בהשראת עמוד טראיאנוס , לזכר שלושה ימי המהפכה השנייה ( 27-29 יולי 1830 ) ששמו סוף לעידן המלוכה המוחלטת של שארל ה -10 . העמוד ניצב בגובה 50.50 מטר ותוכנן ע"י  ז'אן אנטואן אלאבואן (Jean Antoine Alavoine)  בראשה פסל של אוגוסט דומון (Auguste Dumont) בשם "גאון החרות"   המתאר את החרות במעופה המשברת את אזיקיה ומפיצה אור בדרכה. הפסל עשוי ארד.  בסיס העמוד עתיק יותר ושימש ב – 1793 בסיס למזרקה לרגל חג החרות ואחדות הרפובליקה –מזרקה שתוכננה ככל הנראה ע"י ז'ק לואי דוד (Jacques Louis David)  , ולאחר מכן שימש הבסיס לפרוייקט ארכיטקטוני גרנדיוזי של נפוליאון שלא ראה אור – הקיסר רצה לבנות פיל ענק במקום  ופנה בשל כך לאותו אדריכל אלאבואן (1814-1815) . העמוד מעוטר ב – 24 ראשי אריות המתפקדים כמרזבים , דגלים
אירועי המהפכה
קופת צרפת ריקה  לאחר השתתפותה במלחמת העצמאות של אמריקה ( 1778-1783) . נוסף על כך , חורף קר במיוחד (1788) מותיר אזרחים רבים חסרי כל ובחרפת רעב . המלך לואי ה- 16 נוטה להפעיל מס חדש ונאלץ לחזור בו  , נרקמים מועדונים חשאים שמדיונם האזרח למד להכיר כי הוא זכאי לזכויות. ב – 05/05/1789 סיכמו נציגי האצולה, הכמורה והאזרחים לדרוש מהמלך רפורמות וביניהן : עליונות המדינה , שיוויון לפני החוק , זכות הקנין ,חופש טבעי ,אזרחי ודתי וכמובן דרישה להריסת הבסטיליה. המלך בז לדרישות העם ונציגי האזרח מגיבים בהקמת האסיפה הלאומית ( 17/06/1789 ) שלא רק שאיננה מקבלת הכרה ע"י המלך אלא שזה תוקף את אזרחי פריז בתאריך 12/07/1789 עם כח מזויין זר ( גרמני ושווצרי) . 48,000 אזרחים הפכו חיילים בין רגע ומביס את השורות המלכותיות עד לנסיגתם לארמון ורסאי. רק הבסטיליה עדיין מבוצרת עם כוחות צבא המלך.
השמועה מופצת כי המלך החליט להכריע את העם , בסיוע צבאות זרים ותותחים ממרומי הבסטיליה בלילה של 14/07/1789  ,ולכן בשחר התאריך ההסטורי הזה כל אזרח מוכן ללחימה – העם מאמין לראשונה בעצמו וזעקה אחת עולה ממנו "לבסטיליה !!  לבסטיליה !! " להכחדת המעוז האחרון של העריצות . הלחימה תהיה קשה , אכזרית והרואית מצד מובילי עם כגון Hullin , Hoche  , Maillard ועוד שמשתלטים על הבסטיליה בשעה 17:00 , לאחר כניעת הכוחות המלכותיים.
כיכר ונדום— Place Vendome
כללי
הכיכר ניצבת ברובע הראשון , צפונית לגני הטוילרי ומזרחית לכנסיית המדליין , זהו אחת הכיכרות מפורסמות ביותר בפריז ואולי היוקרתית ביותר באירופה. מובן כי חלק לא מבוטל ממבניה התוחמים אותה הוכרזו כמבנים הסטוריים לשימור .במרכזה עמוד  colonne Vendome .  תכנונה החל בסוף המאה ה- 17 , ומתקופה זו ניתן שמה על שם מלון ונדום השוכן בקרבתה . עם זאת שמות קודמים ואחרים ייצגו אותה ובינהם – כיכר לואי הכביר ( Place Louis le grand  ) , כיכר הכיבושים  ( Place des Conquetes ) , כיכר בינלאומית בשנת 1871  . לאחרונה ,בחודש מארס 2012 התחוללה שריפת ענק בחניון ה-תת קרקעי שבכיכר .
הסטוריה
בשנת 1677 , מספר אנשים בניהם האדריכל  Jules Hardouin-Mansart  מעלים במוחם רעיון הכיכר ומציעים לפרנסי העיר  ב- 1685 לבנות כיכר מלבנית ופתוחה שתותחם במבני ציבור  גדולי ממדים כמו הספרייה המלכותית , מוסד המטבע, מוסד השגרירויות וכו. בשנת 1699 מבוצע הפרוייקט ואף מוקם בו פסל רכוב של לואי ה – 14 שתחרב ב-1789 ,בעיקבות המהפכה. (בתקופה זו תיקרא הכיכר , כיכר לואי הכביר) . עם זאת הכיכר נבנית על ציביון פרטי ולא ציבורי  כפי שתוכננה לראשונה ומוקמות בה מלונות פאר ודירות לעשירי העיר ואציליה .
מבנים
כיום הכיכר הינה מרכז חיי יוקרה עולמי  . למשל שוכן בו מלון  Ritz במספר  15 ומקצתו במספר 17 (הנסיכה דיאנה שכנה בו לפני שמצאה את מותה בתאונה),  חברת IBM  שכנה במספר 3 משך כ – 40 שנה , מספר 12 ו 21 מארחים תכשיטנים בעלי שם עולמי. Garnier  במספר 16 , Chanel במספר 18 . וכמובן מותגים נוספים כגון :  Boucheron , Piaget  , Bulgari , Patek , Dior , Rolex , Vuitton ועוד .
 עמוד ונדום
לאחר הריסת הפסל הרכוב של לואי ה- 14 , מוקם ב- 1810 עמוד ונדום , לפי עמוד טריאנוס ברומא -  בראשו פסל של בונאפרט שתיהרס ב- 1831 תוחלף ותשוחזר בשנת 1873 . לעמוד שמות קודמים ( עמוד אוסטרליץ , עמוד הנצחון , עמוד הצבא הגדול ) . העמוד עשוי ארש וגובהו כ – 44 מטר וחצי ובעל קוטר של 3 מטר וחצי . חלקה נמנה ע"י התכת 130 עד 1200 תותחים שנלקחו מצבא רוסיה ואוסטריה .(המספר תלוי בעובדה הסטורית לעומת האגדה הפטריוטית) .
כיכר הקונקורד– Place de la Concorde
כללי
כיכר הקונקורד הינה כיכר בפאתי שאנז אליזה ברובע ה - 8 , במרכז ציר מזרח-מערב הכולל את שער הנצחון ,שאנז אליזה והלובר/גני הטוילרי . במרכז הכיכר ניצב האובליסק , מתנת העם המצרי לצרפת. השם נבחר  ("פיוס") לאחר תום שלטון האימים בימי המהפכה .כיכר פלאס דה קונקורד ממוקמת בקצה המזרחי של שדרות השאנז אליזה, כאשר בקצה המערבי של השדרה ממוקם שער הניצחון.הכיכר נקראה במקור," כיכר לואי ה15"  ותוכננה על ידי ז'אק אנז'ה גבריאל בשנת 1755  ככיכר בין שד' השאנז אליזה לגני הטווילירי .בצידה הצפוני של הכיכר נבנו בניינים לשימוש משרדי הממשלה, הבניין המזרחי משמש עד היום את משרדי הצי הצרפתי,הבניין המערבי נקרא בית "קריון" בבניין זה למדה מארי אנטואנט לנגן על פסנתר, בהמשך הוסב הבניין למלון קריון, בתקופת מלחמת העולם השניה, בעת הכיבוש הגרמני שימש הבניין כמפקדת צבא הכובש.בצידה הדרומי של הכיכר ניתן לראות את גשר הקונקורד ואת ארמון הבורבון המשמש כיום את מושב האסיפה הלאומית- בית הנבחרים הצרפתי.ממזרח גני הטוולירי וארמון הלובר.מרכז פריז בנוי כצלב מדוייק כאשר כיכר הקונקורד משמשת כציר מרכזי לצפון מוביל רחוב רויאל עד לכנסיית המדלן ולדרום מוביל הרחוב עד לבית הנבחרים, למערב מוביל השאנז אליזה עד לשער הניצחון ולמזרח מובילים גני הטווילירי עד לשער הניצחון הקטן- ממש השתקפות.בזמן המהפכה הצרפתית הוסר פסלו של לואי ה15 ושם הכיכר הוסב לכיכר המהפכה, ממשלת המהפכה הציבה בכיכר זו גיליוטינה, הראשון שהוצא להורג בכיכר היה המלך לואי ה16 ב21 בינואר 1793, בהמשך הוצאו להורג מארי אנטואנט, רובספייר, דנטון ועוד רבים, בקיץ 1794 לבדה הוצאו להורג בכיכר מעל 1300 איש.ב27 ביולי 1795 שוב שונה שם הכיכר לכיכר הקונקורד השם הפך לרשמי בשנת 1830.
כיום מוצב במרכז הכיכר החשובה והמרכזית אובליסק מצרי בן כ3300 שנה, אובליסק המתאר את ניצחונותיו של פרעה רעמסס השני, האובליסק הובא מהעיר לוקסור וניתן כמתנה ממוחמד עלי (המושל המצרי מטעם העות'ומאנים) למלך לואי פיליפ בשנת 1833.גובהו של האובליסק 23 מטרים ומשקלו כ255 טון, הובלתו והצבתו היוו אתגר הנדסי לא פשוט, בבסיס האובליסק מתוארים האמצעים המכניים אשר סייעו בהצבתו נוסף על גדוד חיילים.קצה האובליסק המקורי נגנב במאה ה6 לפנה"ס, במקומו הושם בשנת 1998 קצה מעוטר זהב.
האובליסק:
אוֹבֶּליסְק הוא מונומנט צר וגבוה, בעל ארבעה צדדים וקצה עליון בצורת פירמידה. מכונה לעתים בעברית "מצבת מחט". אובליסקים קדומים נבנו מגוש סלע יחיד (מונולית).
אובליסקים נבנו במצרים העתיקה, ומוקמו בזוגות בכניסה למקדשים, מעט מאוד אובליסקים שרדו (רק 27 ). אובליסקים אחדים נמצאו בחורבות העיר המצרית - הליופוליס ובהם שניים הידועים בשם מחטי קלאופטרה. אחת ממחטי קלאופטרה הובאה ללונדון והשנייה הובאה לניו יורק. אובליסק נוסף שהוצא מחורבות העיר הקדומה און מצא לו מקום בכיכר הלטרנית ברומא. אובליסק אחר מתנשא עתה בכיכר הקונקורד שבפריז.
האובליסק סימל את האל רע  (רַע  - אל השמש במיתולוגיה המצרית. ) ונאמר שהוא קרן שמש שהתאבנה. המצרים גם האמינו כי האל התקיים בתוך האובליסק. הרומאים הוקסמו מהאובליסקים, עד כדי כך שכיום ישנם ברומא יותר ממספר כפול של אובליסקים לעומת מספר האובליסקים ששרדו במצרים.
 האובליסק בכיכר הקונקורד
כיכר הקונקורד מהווה כיכר חשובה בפריז. במרכזה עומד אובליסק מצרי בן 3300 שנה, המתאר את ניצחונותיו של רעמסס השני (רעמסס השני  היה פרעה ומלך במצרים בשנים 1279-1213 לפנה"ס, במשך כ-66 שנה. הוא נחשב לאחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מצרים, ובנה ערים, מבנים ומונומנטים מפוארים רבים ברחבי הממלכה). האובליסק הובא לפריז מלוקסור בשנת 1833 והוצב בכיכר על פי הנחיית המלך לואי פיליפ. הוא ניתן במתנה על ידי מוחמד עלי (מוחמד עלי באשא  היה המשנה למלך מצרים ונחשב למייסד מצרים המודרנית.) למלך צרפת אז לואי פיליפ. מסע הבאתו של האובליסק מלוקסור ערך 4 שנים בבסיס האובליסק מתוארים האמצעים המכניים שבהם השתמשו כדי להביא את האובליסק לכיכר - פעולה לא פשוטה בהתחשב בגובהו של האובליקס (23 מטרים), ובמשקלו (255 טון). גדוד של חיילים צרפתים עזרו בהצבתו. קצהו של האובליקס נגנב עוד במאה ה-6 לפני הספירה ולכן לא הובא לצרפת. במקומו הושם בשנת 1998 קצה מעוטר זהב.
האובליסק בן יותר מ 3000 שנה , ניזוק באופן משמעותי ב50 שנה האחרונות כתוצאה מזיהום אויר ממכוניות ותעשיה.
קוריוז- האובליסק נמצא במרכז הכיכר והוא בעצם מוצב במקום שבעבר עמדה הגיליוטינה (כיכר המהפכה) .
לואי ה– 14 –Louis XIV
כללי
נולד בשנת 1638 ומת בשנת 1715, בגיל 77 (גיל מופלג יחסית לאותה תקופה).
על פי תמונותיו היה גבר יפה תואר וכובש ליבן של נשים לא מעטות –על כך אפרט בהמשך-  ובעל בריאות טובה יחסית, אם כי קיימת סברה כי היה חולה כנראה במחלת מין מסתורית, אך על כל אין הוכחות ממשיות.כינויו "מלך השמש" בגלל שלטונו המוחלט והאבסולוטי, דגל בכך שלמעשה במדינה אמורים להתקיים אמונה אחת, חוק אחד ומלך אחד. אחד הציטוטים היותר מפורסמים בשמו הוא: "המדינה-זה אני".הוא הגיע למלוכה כבר בגיל חמש(!), זאת בליוויה הצמוד (יש אומרים הצמוד מדי) של אמו. היא למעשה ניהלה ומלכה בפועל , עד להגעתו לבגרות.
ההישגים המרכזיים בתקופת מלכותו:
ארגון הצבא- שילש את כוח הצבא, טיפח את כוח התותחנים וחיזק את כוח הרגלים. תקופת מלכותו הייתה רצופה במלחמות , פיתח את הצי והפך את צרפת למעצמה צבאית בקנ"מ אירופאי ואף למעלה מכך. זו הייתה למעשה הסיבה המרכזית לדלדול המסיבי והגדול במשאבי המדינה שגרם להתדרדרות המצב הכלכלי ולריקון הקופה הציבורית . ההיסטוריה מלמדת כי זו הייתה הסיבה לראשית ניצני המהפכה שהתפתחה מאוחר יותר.
המנהל המלכותי- האצולה פחדה ממנו הוא מוטט את האצולה הצרפתית ה"ישנה" הן על ידי סיפוחה לארמונו והן על ידי כרסום מתמיד בזכויות האצילים. הוא יצר למעשה שתי אצולות : "הגלימה" (הפקידות) וה"חרב" (בני האבירים) , השלים את חלוקת צרפת לפרובינציות כאשר כל פרובינציה  עמד פקיד ממונה מטעמו שהיה אחראי ישיר לגביית המיסים, המשפט והסדר.
בינוי ארמון ורסאי- שנמשך במשך לא פחות מחמש שנים, עם כוח בנייה של כ 35000 פועלים ובנאים. בכניסה לארמון נמצא פסלו כאשר הוא רוכב על סוסו. הארמון ממוקם מחוץ לפריז, בשל חששו ממרידות  והיווה למעשה הוכחה מניתוקו מהעם. בארמון התגוררו הוא ומשפחתו ומשרדי הפקידות הבכירה כגון: חקיקה, אוצר וחוץ.
תחום חברתי- הפך את צרפת לקתולית בלבד, הוא ביטל את מסמך ה"אדינט של נאנט" שהעניק זכויות יתר לפרוטסטנטים. בשנת 1685 חוקק שורת חוקים אנטי דתיים בכלל ואנטי שמיים בפרט.
התחום הכלכלי- פיתוח מקור הכנסה חדש- מכירת תארי אצולה. פיתח וביסס את התערבות השלטון בכלכלה, דגל בקיום משק עצמאי ללא עזרה חיצונית ,שיפור תשתיות (דרכים, תעלות וכד') ועידוד המדעים. יש טוענים כי היה מנותק מעמו מצד אחד והיה חריף, שקדן שרושש ונטרל את האצולה  מצד שני.
הנשים בחייו
אהבתו הראשונה הייתה מריה מנצי'ני –אחייניתו של הקרדינל, אותה עזב והתחתן עם האוסטרית – מארי תרז (MARIE-THÉRÈSE  אם ארבעת ילדיו הראשונים. כשנה לאחר מכן כבר החל להתרועע עם נשות החצר וביניהן אשת אחיו האנגלייה- הנרייטה. בגיל 45 החליט לחיות על פי חוקי הכניסיה ולחיות עם אשתו החוקית בלבד שלמרבה צערו נפטרה שנה לאחר מכן. אחריה נשא בחשאי את מאדאם דה לה מיינטון המשכילה , אם שבעת ילדיו האחרים, אתה חי למעשה עד סוף ימיו. מסופר כי תינה עמה אהבים-פעמיים ביום עד יומו האחרון...
הלובר– Le Louvre
מוזיאון הלובר הוא אחד המוזיאונים הגדולים והמפורסמים בעולם. הבנין בו הוא שוכן הינו ארמון מלכותי לשעבר, בלב לבה של פריז, בין נהר הסיין לרחוב ריבולי.
הארמון המפואר הוסב להיות מוזיאון לאמנות כבר במהלך המהפכה הצרפתית, ומאז ועד היום הוא משמש כמוקד עליה לרגל לחובבי אמנות מכל העולם.
אוסף התמונות של הלובר כולל יצירות החל מן המאה ה - 13 ועד למאה ה - 19. אוסף הפסלים ושאר אוצרות האמנות, הם משנות ההיסטוריות של תחילת הציויליזציה. אוסף העתיקות מקיף ביותר, והוא מוצג באגפים השונים שפירוטם בהמשך. אחד האוספים הגדולים שנתרמו למוזיאון הוא הוא זה של משפחת הבנקאים דה רוטשילד, אוסף ענק המורכב מלא פחות מאשר 3000 רישומים ו - 40,000 תגליפים.
בין אלפי הציורים המפורסמים המוצגים במוזיאון, תופסת מקום של כבוד עבודתו בת האלמוות של ליאונרדו דה וינצ'י  ה-“מונה ליזה“, שהיא ככל הנראה יצירת האמנות המפורסמת בעולם. ציירים אחרים שעבודותיהם מוצגות בלובר הם רמברנדט, רובנס, טיציאן, פרגונאר ועוד, בין הפסלים המפורסמים המוצגים שם ראוי לציין את פסל 'ונוס ממילו' ואת פסל 'ניקי מסמוטראקי', את הפסל של 'פסיכה ואמור', את פסלי 'העבדים' של מיכלאנג'לו ועוד רבים וטובים - תקצר היריעה מלפרט.
מלבד יצירות אמנות, מציג הלובר גם מוצגים ארכיאולוגים, היסטורים, ארכיטקטונים ורהיטים, כלי שולחן ומפות מתקופות שונות. המוזיאון מחולק למספר אגפים:
אגף העתיקות מן המזרח, אגף האומנות האיסלמית, אגף שכיות האמנות, אגף עתיקות מצרים, אגף הציורים, אגף העתיקות היווניות, הרומיות והאטרוסקיות, אגף ההדפסים והרישומים, אגף הפסלים, האגף ימי הביניים, האגף של אפריקה, אסיה, אוקיינאה ושתי האמריקות.
המוזיאון משתרע על פני ארבע קומות [קומת הקרקע התחתונה, קומת הקרקע, קומה ראשונה וקומה שניה].
קצת על ההיסטוריה של המוזיאון:
תחילתו של המקום בשנת 1190 בטירה מלכותית שנקראה 'טירת הלובר' ונבנתה על ידי המלך פיליפ השני. היתה זו טירה מבוצרת שמטרתה להגן על פריז מפני פלישות ויקינגיות. במאה     ה - 14, צ'ארלס החמישי הפך את הטירה לארמון, אבל המלכים שבאו אחריו לא אהבו את עבודת הטלאים שהוא עשה, הרסו את הטירה-ארמון עד היסוד, ובנו במקומה מחדש ארמון בסגנון הרנסנס, אותו אנו רואים בימינו.
לאורך השנים מלכים הלכו ובאו ועשו בארמון שינויים או הוסיפו לו תוספות, כשהחשובה בהן היא 'הגלריה הגדולה' - למעלה מ-400 מ' אורכה.
השינויים והשיפוצים לא פסקו עד לעת האחרונה: בהוראתו של הנשיא פרנסואה מיטראן פצחו בפרוייקט ראוותני שנקרא 'הלובר הגדול' - 'Grand Louvre' ובמסגרתו הוכשר ונפתח האגף הצפוני המחודש, והתווספה פירמידת הזכוכית המרהיבה, המפארת את החצר הגדולה של הלובר, ומשמשת כאולם הכניסה למוזיאון.
לאחר השלמת כל העבודות, הלובר נפתח מחדש במתכונת משופרת, גדול יותר ומאורגן טוב יותר.
אין כל סיכוי להקיף את כל המוצגים בלובר בביקור אחד, ולכן על התייר לעשות עבודת הכנה ולבחור לעצמו את העדפותיו. לחילופין, ניתן להצטרף לסיור מודרך של המוזיאון המוביל את התיירים במיומנות ובצורה חסכונית, הן בזמן והן בהתרוצצות, בין כל המוצגים החשובים והשווים ביותר לצפייה.
אם תש כוחכם במהלך כיתות הרגלים באולמות האינסופיים של המוזיאון, מומלץ לפנות לעבר גני הטווילרי הצמודים, להתרענן ולאזור כוח מחדש בינות למדשאות, הפסלים והמזרקות.
כתובת  : Mo Palais-Royal / musee du Louvre, 75001 Paris, France
טלפון   : 33.1.4020.5050+
שעות פעילות:  חמישי,שבת-שני: 09:00-18:00 רביעי ושישי: 09:00-22:00 תערוכות ומבנים שונים בתוך המוזיאון - יש לבדוק באתר הרשמי.
מחיר כרטיס: 2 - 10 €
רמת מחירים:  בינוני
סוג אתר:  אמנות, היסטוריה
תחבורה ציבורית: מטרו  : Palais-Royal-Musee du Louvre
אזור:  קרוב למרכז
הגדול והמרשים בגראן טראוו בכלל ובמעשי מיטראן בפרט הוא "הלובר הגדול" - פרויקט שנמשך שנים, נבנה שלבים שלבים ורק לאחרונה הושלם  כליל. הוא זיכה את פריז במוזיאון הגדול, היפה והמשוכלל באירופה, ואולי בעולם כולו.
בסביבות שנת 1200 נבנה הלובר כמבצר. במחצית המאה ה־16 הוסב המבנה לארמון המלך, ורק לאחר המהפכה הצרפתית, בשנת 1793, החל המבנה את הקריירה שלו כמוזיאון ציבורי. לפני שיפוץ המוזיאון, היה הלובר מיושן ומסובך למבקרים בו. אוצרות אמנות נרקבו במרתפים ובעליות גג, לא מוגנות מחום, קור ולחות, בשל חוסר בשטחי תצוגה. 
היום הלובר הוא מוזיאון נפלא: רציונלי, מאורגן היטב, ידידותי למוצגים ולהמוני המבקרים. שיפוץ הלובר - במסגרת תוכנית השיקום שכונתה "גראן לובר" - היה אחד הפרויקטים הגדולים של שנות השמונים; בין השאר, נוספה למבנה פירמידת זכוכית בגובה 21 מטר, הניצבת בכניסה אליו. בתחילה היא נחשבה לביטוי של חוסר טעם, אבל בהמשך הצליחה לכבוש את לב המבקרים,
מתחת ללובר נכרתה "עיר" תת קרקעית של בתי מלאכה, דרכי גישה, מעבדות ומחסנים, וגם מרכז קניות. בבת אחת הפך מוזיאון הלובר לאטרקציה התיירותית מספר אחת באירופה, אבן שואבת לא רק לזרים, אלא גם לפריזאים
הבעייה שניצבה בפני האדריכל פאי בשנות השמונים של המאה העשרים, הייתה לשלב ישן וחדש. הפתרון שהציג היה כניסה ראשית למוזיאון דרך פירמידה (שבסיסה ריבועי עם אורך צלע 35,50 מטר וגובה 21,50 מטר) מזכוכית (בעובי כ-1.9 ס "מ) ומפלדה – צורה אדריכלית עתיקה ביותר הבנויה מחומרי היי-טק. הפירמידה הנמצאת במרכז הכיכר של מוזיאון הלובר (ששימשה לפני כן כמגרש החנייה של משרד האוצר הצרפתי שבו חנו מאות מכוניות), מאפשרת למבקרים כניסה באור טבעי לאגפים התת-קרקעיים של המוזיאון.
מיטראן בחר בפאי ללא תחרות, דבר שהחל את הסערה סביב בניין הפירמידה, עד שפאי הוציא דגם. בשנים שעברו מאז הפך פרוייקט הלובר להצלחה הגדולה ביותר של העבודות הגדולות.
פאי בחר בפירמידה שהיא הצורה ההנדסית המרחבית התופסת שטח גדול ביותר וחלל קטן ביותר. בעוד שהפירמידה בגיזה היא אטומה וכבדה, הפירמידה בלובר היא שקופה וקלילה. בעיצובה ניכרת השפעת האדריכלים המודרניסטים המתבטאת באיכות החלל ובחשיבות האור והאוורור.
מערבה לפירמידת הכניסה, ומתחת לפני הקרקע, נמצאים מרכז קניות ומספר אולמות אודיטוריום. מרכז הקניות כולל פירמידת זכוכית הפוכה, גרסה קטנה יותר של פירמידת הכניסה, שהקודקוד שלה תלוי כמטר מעל הרצפה ובסיסה מגיע לגובה מפלס הרחוב. פירמידה זו, יוצרת תחושת חוסר יציבות, בניגוד לפירמידה המונחת על בסיסה, המעבירה תחושה של יציבות מרבית.
מלבד עיצוב הכניסה למוזיאון, המטרה שניצבה בפני פאי הייתה להגדיל את שטח המוזיאון, תוך הרס מינימלי של המרכז ההיסטורי. הוא עיצב מחדש את אגף רישליה (Richelieu) בבניין הלובר, שבו פעלו משרדי משרד האוצר הצרפתי עד שנת 1989. אגף זה שנפתח ב-1993, לציון מאתיים שנה למוזיאון, מאפשר הצגת מוצגים רבים שלפני כן לא נמצא מקום להצגתם. עם זאת, למוזיאון יש עדיין עשרות אלפי ציורים במחסניו.
אף אחד מעשרת הפרויקטים שיזם מיטרראן לא היה שנוי במחלוקת כפי שהיה פרויקט הרחבת מוזיאון הלובר. בניית פירמידת הזכוכית עוררה התנגדות רבה בקרב רבים בפריז, אך אפילו מצדדי המסורת האדוקים ביותר, היו מעדיפים את הפירמידה הזו, על-פני מגרש החנייה עם כל זיהום האוויר שנלווה אליו. כאשר נפתחה הכניסה החדשה למוזיאון ב-1989, הפירמידה הוכיחה עצמה כאפקטיבית מאוד באפשרה כניסת קהל גדול של מבקרים, ובהיותה למוקד משיכה אהוב לתושבי העיר ולתייריה.
פאי אמר שבחר בצורת הפירמידה כי זו הצורה שבמבנה שלה היא יציבה יותר מכל צורה אחרת. השימוש בזכוכית ובפלדה לבניית הפירמידה מציין שזו עבודה בת זמננו השוברת מסורות אדריכליות מהעבר.
למה פירמידה ? מבני ענק בצורת פירמידות היו קיימים במספר תרבויות בעת העתיקה, ובהן מצרים העתיקה (ראו פירמידות במצרים, התרבות הפרה-קולומביאנית - למשל בטיוואנאקו ותרבות יומולדת: ב-8 בנובמבר 1793 נפתח מוזיאון לוּבְר באופן רשמי לקהל על ידי המשטר שכונן בעקבות המהפכה הצרפתית (1789), שתבע לפתוח את אוספי האמנות לרשות הכלל.
שירות צבאי: לובר היה שמה של מצודה עתיקה שהוקמה בשולי פריס, על גדות הסיין, בסביבות שנת 1190. ב-1364 הוחל בהפיכת המצודה לארמון מלכותי מפואר. ב-1527 נהרסו רוב חלקי המצודה הישנה לטובת ארמונו של המלך פרנסואה ה-1, אך המקום שמר על שמו. החלקים העתיקים ביותר שעדיין ניצבים על תילם במוזיאון הלובר הם ב-Salle Basse והם מתוארכים למאה ה-12.
שושלת יוחסין: איש אינו יודע בוודאות מה מקור המילה "louvre". לפי השערה אחת, השם לקוח מהמלה "louvraie", כלומר, מקום שיש בו זאבים, משום שהמצודה נבנתה על גבולו של יער שורץ זאבים. לפי השערה אחרת, המקור הוא במלה הצרפתית העתיקה "lovier" שפירושה צריח בראש מצודה. ויש אומרים שהשם לקוח בפשטות מהמלה "l'oeuvre" שפירושה "העבודה", בהתייחס למפעל הבנייה של המצודה.
אמנות או נמות: עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 פונו רוב האוספים של המוזיאון והועברו למספר אתרים ברחבי צרפת, בעיקר טירות. היצירות הכבדות, שלא ניתן היה לשנע, נותרו במבנה וכוסו בשקי חול על מנת להגן עליהן מפגיעה. תחת הכיבוש הנאצי, ולמרות שהיה ריק ברובו, נפתח המוזיאון לציבור כבר בספטמבר 1940.
 
הום סוויט הום: מוזיאון הלובר הוא ביתן של יותר מ-35,000 יצירות אמנות, המוצגות על יותר מ-60,000 קמ"ר.
 
הגברת הראשונה: "המונה ליזה", ללא ספק אחד המוצגים המפורסמים ביותר במוזיאון, צויר על ידי דה וינצ'י בפירנצה בין 1503 ל-1506. למעשה, לא ברור כיצד הגיע הציור מאיטליה לאוספו של המלך פרנסואה הראשון. ב-1911 נגנב הציור מהלובר, ונמצא רק שנתיים לאחר מכן באיטליה. הגנב האיטלקי טען להגנתו שעשה זאת משום שעל הציור לחזור לארץ מולדתו.
מונה כניסות: מדי שנה מבקרים בלובר מעל ל-6 מיליון איש. בגני הטווילרי והקרוסל הצמודים, לעומת זאת, מבקרים לא פחות מ-9 מיליון איש בכל שנה.
 
לפתוח תיק: בלובר מועסקים באופן קבוע יותר מ-2,000 עובדים. יותר ממחצית מתוכם הם אנשי ביטחון שתפקידם להגן על המבקרים ועל היצירות.
מודרניזם: פירמידת הזכוכית המפורסמת המקיפה את הכניסה למוזיאון עוצבה על ידי האדריכל י.מ. פיי. היא נבנתה בשנת 1989 ועוררה ויכוח ציבורי נוקב בצרפת, בעיקר סביב הסוגיה של עירוב הסגנון המודרני באתר כה חשוב ומרכזי לתרבות ולהיסטוריה של המדינה.
 
גלובליזציה: במרץ 2007 חתמו צרפת ואבו-דאבי על הסכם לפיו מוזיאון מקומי ייקרא בשם "לובר" ויקבל הדרכה ואף יצירות בהשאלה מהמוזיאון המפורסם בצרפת. התמורה: כ-1.267 מיליארד דולרים. המוזיאון החדש צפוי להיפתח בשנת 2012.
מרכז פומפידו– Centre Pompidou
כללי
המרכז הלאומי לאמנות ותרבות ע"ש ז'ורז' פומפידו  , קרוי גם כמרכז פומפידו או מרכז בובור ( Beaubourg   ) על שם  "אי בובור"  - איזור נטוש ומוזנח בבירה עד שהוקם  בו המרכז .  הוא נמצא ברובע  ה – IV     , בין  איזור המארה לרובע – Les Halles  . הקמתו הינה מימוש חזונו של הנשיא המנוח  Georges Pompidou , להעשיר את  בירת פריז עמוסת הלובר במוסד מיועד ליצירה מודרנית או עכשוית שבה ישכנו זה בצד זה אמנויות פלסטיות עכשויות , עולם ה –דיזיין , ספרות ,מוזיקה וקולנוע .   מעל ל – 6,500,500 מבקרים בשנה הופכים את המרכז לאתר השלישי בהיבט מספר המבקרים אחרי מגדל איפל ומוזיאון הלובר . המרכז אוצר  אחד משלושת האוספים החשובים של אומנות מודרנית ,  יחד עם Tate Museum של לונדון ,ומוזיאון ניו יורק לאומנות עכשוית.
הסטוריה
מקור המרכז ,ככל הנראה נובע משני פרוייקטים נפרדים בשיח הציבורי פוליטי של שנות ה- 60 . מחד , שר התרבות Andre Malraux  שואף לבנות  "מוזיאון המאה ה – XX "  כתשובה למוזיאון האמנות המודרנית שב – Palais de Tokyo , אשר היה דל אמצעים , דל תערוכות בהיבט התוכן ושמות אומנים בולטים  , ודל מבקרים ( 165,000 מבקרים בלבד בשנת 1971 ) .מאידך דובר על הקמת ספרייה לרשות הציבור באיזור הנ"ל ע"מ להקל על העומס של הספרייה הלאומית . בשנת 1969 , ז'ורז' פומפידו (נשיא צרפת) מחליט לבנות מוזיאון אומנות מודרנית על איזור בובור אשר היוותה החלופה העדיפה וכמעט יחידה לאכלס פרוייקט נדל"ני בסדר גודל זה . הואיל והחלקה יועדה מכבר לפרוייקט הספרייה  ,החליט הנשיא להקים שם קומפלקס תרבותי רחל הכולל מוזיאון ,ספרייה ועוד.
לאחר מאבקים לא מועטים , נבחר הארכיטקט  Renzo Piano מבין  681 מועמדים , והחלה הבנייה אשר גם ידעה עליות ומורדות – מאבקים פוליטיים מרים ואפילו נשיא אחד ( Giscard d'Estaing ) שביקש לעצור הכל . לבסוף  המרכז הושלם ונפתח במעמד הנשיא ב – 31.01.1977 .
המבנה .
המבנה "בולט" בלשון המעטה , בשל אופיו הארכיטקטוני היוצא דופן – זולת חזות צבעונית השונה מהנוף הפריזאי הסובב , הרי שכל מערכות הצנרות , מעליות חשמליות שבד"כ מוצנעים -  מקשטים המבנה במפגן מוחצן ביותר  . צורתו היתה לכר פורה להתלהטות היצרים – והמבנה זכה לכינויים לא מחמיאים כגון  : " נוטרה דאם דה לה צנרת" ,  "פומפידוליום" ועוד .
רנזו – שיפקח על הישקום והררחבה בשנת 1997 – יטען לא אחת שהחזות הקיצונית , האורבנים עד גבול התעשייתית נבעה מרצון ליצור מבנה תרבותי שלא יטיל מורא על מבקריו , ויאפשר להם דריכת רגל בטוחה לתוכו
המבנה  הוקם על חלקה בת 20 דונם , 7 קומות למבנה שגובהו 42 עד 45.5 מטר , ובעל שטח רצפות כולל של מעל 100,000 מ"ר .  צנרות מיזוג אוויר צבועה בכחול , בעוד זו הסניטארית צבועה בירוק . קווי החשמל צהובים והמדרגות החשמליות אדומות .
המרכז – מבנים ותכולה
המוזיאון הלאומי לאומנות מודרנית – 15,000 מ"ר  להצגת כ- 1300 יצירות  מתוך מעל 64,000 של כ – 5700 אמנים שונים . הספרייה הציבורית למידע – מעל 10,000 מ"ר  ובה כ – 2200 מקומות ישיבה , עם אוסף פתוח לכלל של כ – 380,000 ספרים , שפות ומוזיקה .ספריית Kandinsky לאומנות , 200,000 ספרים עבור 75 מבקרים על שטח קטן של כ – 400 מ"ר .שני אולמות קולנוע ,אולם מופעים ואולם כנסים .שטח מיועד לתערוכת אומנות לבני נוער.
בקרבת מקום
בקרבת מקום בריכה ובה מוצגים פסלים (סטטיים ובתנועה) בצד מזרקות של אומני-אומנות מודרנית בולטים   , אשר הצגת עבודתם איננה מקרית אלא קשורה במישרין להיות הבריכה בתחום מרכז פומפידו. ( Tinguely , Niki de St Phalle )
חזון פומפידו
הנשיא לא חיבק את הפרוייקט מטעמים מגלומנים , כלל לא . לנגד עיניו – הקמת מרכז תרבותי עכשוי ,  ענה על צרכים ברורים :  הוא ביקש לשמר את פריז כבירה תרבותית ,גם ברוח התקופה שכן ניו יורק החלה לקרוא תיגר על המעמד הנכסף של בירת האורות  - הוא שאף לקשט את הבירה במבנה בולט אשר יחצין קווים ארכיטקטונים של היובל השני של המאה ה- 20 .
מגדל אייפל– La tour Eiffel
גוסטב אייפל:  (1923-1832 )
מהנדס ואדריכל צרפתי, היה מחלוצי המהנדסים שעשה שימוש בפלדה שהיתה חומר חדש בתחום הבנייה בתקופתו. אייפל חי בזמן המהפכה התעשייתית והושפע מכך. עבודתו הושפעה מכך גם כן ומהצורך באמצעי תחבורה וכך נחשף לחומרים מגוונים ממקומות שונים בעולם. אייפל עיצב את שלד הברזל של פסל החירות וגשרים ומבני פלדה רבים נוספים. הוא היה מעורב גם בכרייתה של תעלת פנמה אך בשל האשמות של שחיתויות נגדו על העבודה בחברה שעסקה בכרייה (והוכח לבסוף כהאשמות שווא) הוא פרש מעיסוקו בהנדסה.
נתונים כלליים
גובה: 324 מטר 
נבנה ב:1889
מהנדס: גוסטב אייפל-נקרא ע" ש המהנדס
כל שנה מבקרים במגדל כ- 6 מיליון מבקרים
המגדל נבנה לכבוד מלאת 100 שנה למהפכה הצרפתית.
המגדל הוקם בשנתיים וחמישה חודשים.
במגדל 1665 מדרגות –כשנחנך המגדל, אייפל טיפס את כל המדרגות ותלה דגל על התורן.
מספר המסמרים במגדל:2500000
מספר קורות הברזל:18038
מספר טפסנים שבנו:300
טון צבע שנצבע במגדל : 60 טון נצבע כל 7 שנים.
משקל המגדל :7300 טון.
אייפל תכנן את בניית המגדל כשנה וחצי לפני שהחל לבנות אותו.
היו ויכוחים רבים סביב המגדל .  הטענה הייתה שאינו מתאים לסגנון הבנייה המקובל בפאריס (המגדל היה מבנה ברזל גבוה וחד , לעומת מבנה פריסאי שאופיין במבני אבן מקושטים ומאסיביים).
ב- 1909 כמעט שהחלו בפירוקו של המגדל. לבסוף הוחלט להשתמש בו כתחנת אלחוט ממשלתית, והודות לכך ניצל המגדל. אייפל התגורר כל אותה תקופה בחדר שבנה לו בקצה המגדל מתוסכל וממורמר.
דעה החלטית מפורסמת ביותר נגד המגדל מיוחסת לאוסקר ווילד המצוטט כמי שאמר שבבואו לפאריס הוא היה רוצה להשתכן במגדל אייפל כדי שלא יצטרך לחזות בכיעורו. כמו-כן נאמר שהסופר גי דה מופאסאן נהג לאכול את ארוחת-הצהריים שלו מדי יום במסעדה שבמגדל "משום שזה המקום היחיד בפאריס שלא רואים ממנו את מגדל אייפל".                                
תנועת המגדל:
היות והמגדל עשוי מתכת, הוא חשוף לתנודה גדולה יותר ממגדלים גבוהים שסופגים תנודות בגלל הרוח. מאחר והמתכת מתרחבת בזמן התחממותה בימים בהירים,השמש גורמת לקורות המתכת להתרחב עד כדי כך שהמגדל נוטה ב- 16-18 ס"מ ממנה. לאחר שקיעת החמה חוזר המגדל לקדמותו. הרוח אינה משפיעה במיוחד על אייפל בשל העובדה שהוא בנוי ממסבכי ברזל המקנים יציבות רבה למגדל. מסבך = אלמנט הנדסי המשמש בד"כ בבניות קלות ,גשרים וכלים הנדסיים שונים. המסבך מורכב ממוטות וחיבורים פרקים ביניהם הנקראים "צמתים" היוצרים משולשים מרחביים יציבים המרכיבים קורות ועמודים).   המגדל עובר צביעה כללית מדי 5 שנים, תוך שימוש ב - 50 טונות צבע.
לפני כעשרים שנה, נעשו בו עבודות שיפוץ מקיפות, המבנה חוזק וטון וחצי של חומרים מיותרים סולק מן המקום.
 למגדל 3 קומות:
קומה א' בגובה 57 מטר מעל הקרקע.
קומה ב' בגובה 115 מטר מעל הקרקע
קומה ג' בגובה 276 מטר מעל הקרקע
בכל מעלית נכנסים כ- 60 איש.
במגדל מוצעות תצפיות  ואטרקציות שונות.ניתן לעלות לקומה הראשונה  במדרגות  אולם הדבר אינו קל, ובכל  מקרה הטיפוס ברגל אפשרי רק לקומה הראשונה ולשנייה, ולכן מומלץ להשתמש במעלית.
בקומה הראשונה אפשר למצוא חנויות  מזכרות, סטודיו לצילום, מיצג אורקולי Cineifffel),  מסעדה ומסעדת מזון מהיר.
ב-Cineiffel אפשר לצפות בסרטים המספרים  את תולדות המגדל ולראות את פריז דרך טלסקופ אלקטרוני  .
בקומה הראשונה מוצג גם חלק מגרם המדרגות הלולייני שבו טיפס המהנדס גוסטב אייפל לראש המגדל בעת חנוכתו.
סניף הדואר שבקומה הראשונה מוכר בלעדית בולים עם התווית "Tour Eiffel Paris" (פתוח כל השבוע 19:30-10:30).
בקומה השנייה,  תמצאו חנויות מזכרות, גלריה ומסעדת גורמה.
בקומה השלישית יש תצפית פנוראמית על פריז וסביבותיה, למרחק של עשרות קילומטרים, וכן שולחנות המסייעים להתמצאות בשטח הנצפה וסימון מיקומן של הערים הראשיות בעולם ומרחקן מפריז.
בראות טובה ניתן לצפות למרחק של עד כ- 70 ק"מ.
נק' תצפית נוספת קיימת בסמוך לחדר בו אייפל התגורר. החדר משמש היום כמוזיאון שבו נשמר הריהוט שהיה בשימושו של אייפל וכולל בובות  שעווה של אייפל ותומאס אלווה אדיסון.
תומאס היה ממציא גדול(1931-1847) הוא המציא את נורת החשמל, פונוגרף,טלגרף והיה ממייסדיה הבולטים של תעשיית הקולנוע. במשך 40 שנה, המגדל היה המבנה הגבוה ביותר בעולם עד 1930 בה הוקם בניין האמפייר סטייט בילדינג בניו יורק ובנין קרייזלר בניו יורק.
הזמן הטוב ביותר לטפס על מגדל אייפל הוא לקראת השקיעה, הנוף הנצפה ממנו אז הוא הנוף היפה ביותר, ואם מתעכבים במקום מספיק זמן ניתן לראות את פריז הן באור יום מלא, לפני השקיעה, והן את עיר האורות המתעוררת לקראת לילה.
מי שמגיע למגדל אייפל בלילה, יזכה לראות אותו מנצנץ באורות במשך חמש הדקות הראשונות בכל שעה (מרדת החשיכה ועד השעה אחת בלילה בחורף ושתיים בלילה בעונת הקיץ). זוהי חוויה רומנטית ומרשימה, שבהחלט שווה את הטרחה.
מגדל מונפארנס– Tour montparnasse
רקע
המבנה הגבוה ביותר בצרפת הוא כאמור מגדל אייפל המתנשא לגובה 324 מטר , אולם מגדל מונפרנס ממרומי 210 מטר זכה בתואר המבנה הפונקציונאלי הגבוה בצרפת עד שבשנת 2011 , אז איבד את הבכורה למגדל first , באיזור לה-דפנס המתנשא לגובה 231 מטר. המגדל נמצא ברובע ה- 15 , והוא יונק את שמו מהאיזור  שנקרא כך מהמאה ה- 17 , כשסטודנטים ומשוררים השתעשעו במציאת חרוזים וקראו לאיזור  "הר -פרנסוס" , כמו ההר ביוון שבו מקדש לאפולו , אל השירה.
המבנה נבנה משנת 1969 עד 1972 עם חיזוק מאסיבי של קלונסאות , ובהשלמתו זכה לביקורות מעורבות , כשחלק מתושבי פריז  הלינו על גובהו החריג אל מול קו הנוף הפריזאי. בשנים האחרונות , נבחנה אופצייה להריסתו אולם הנושא נאמד בכמיליארד יורו.
תיירות
המבנה בעל 59 קומות , ומקור תעסוקה לכ- 5000 אזרחים העובדים מדי יום בתוכו. בקומה ה -56 ממוקמת טראסה המאפשרת תצפית נפלאה על פריז ו, ומהווה חלופה מצויינת כשמגדל אייפל אינו שמיש לכך. למבנה 25 מעליות ועוד 5 מעליות-שרות .כ -750,000 מבקרים את המגדל מדי שנה .בקומה 56 ממוקמת מסעדת גורמה פנורמית בשם "שמי פריז" - le ciel de paris , שמאפשרת גם מסיבות משפחה ומתפקדת כדיסקוטק בלילה.  בערך  100  € לארוחה .
המהפכה הצרפתית –The French Revolution
המהפכה הצרפתית שינתה את פני ההיסטוריה . להקמת הרפובליקה הצרפתית קדמה האמריקאית ב 1776 אולם צרפת נמצאת במרכז אירופה ולא במושבות מעבר לים ורעיונות המהפכה התפשטו  בלב אירופה .צרפת באותה תקופה הייתה הגדולה במדינות אירופה חיו בה בסוף המאה ה-18 כ-25 מיליון תושבים לעומת 10 מיליון באנגליה.
שרי אוצר שונים ניסו לשנות את שיטת המיסוי בה משלם מס רק מעמד אחד ולצמצם את בזבזנות חצר המלך אך ללא הואיל. עקב הלחצים כנס המלך לואי ה-16 במאי 1789 את אסיפת המעמדות.
באסיפה התגלו חילוקי דעות בין המעמד הראשון והשני (כמורה ואצולה) לבין המעמד השלישי . קיצוניים מהמעמד השלישי הזמינו נציגים משני המעמדות להצטרף אליהם ולכונן אסיפה לאומית.
המלך הורה לפזר את האסיפה אולם נציגי המעמד השלישי המשיכו בקבלת החלטותיהם ושינו את שם האסיפה לאסיפה הלאומית. הם הודיע לנציגי המעמד הראשון והשני שגם ללא תמיכתם הם ימשיכו לקבל החלטות ולנהל את ענייני המדינה.ב-20 ביוני בהשבעת "מגרש הטניס " מחוץ לארמון שנסגר על פי החלטת לואי ה-16 הצטרפו אליהם מרבית נציגי הכמורה  ו-47 נציגי אצילים.
המלך כינס כוחות צבא סביב ורסאי ופאריס ופיטר ב – 11 ליולי את שר האוצר נקר שתמך ברפורמות מס ומיסוי האצולה.מרבית תושבי פאריז חששו שזאת תחילה של הפיכה מהפכנית ופתחו במרד גלוי . ב 14 ליולי צרו על כלא הבסטיליה ולאחר ארבע שעות כבשו את הבסטיליה והרסוה. המילים שליוו את המרד היו חירות,אחווה, ושוויון.המלך ביומנו סיכם "כלום" אבל הוא ותומכיו נסוגו לוורסאי.
המרקיז דה לה פאייט נטל את הפיקוד על המשמר הלאומי וב27 ליולי הכריז המלך על חזרתו לפאריז וקבלת הדגל החדש.
ב-4 לאוגוסט 1789 בטלה האסיפה הלאומית את הפיאודליזם וזכויות היתר של הכמורה והאצילים.
ב26 לאוגוסט האסיפה הלאומית פרסמה הצהרת זכויות האדם כאשר הצהרת העצמאות של ארה"ב נלקחת כמודל.עד סתיו קיץ 1790 ניסה המלך לשתף פעולה עם האסיפה הלאומית.הרוב המכריע של חברי האסיפה הלאומית תמך במונרכיה חוקתית דומה למשטר באנגליה. המלך נדרש להישבע אמונים לחוקה,למלך תהיה זכות ווטו זכות ווטו ובידיו הסמכות להכריז על מלחמה.המלך הסכים אולם כקתולי התרעם על ביטול זכויות היתר של הכנסיה .בליל ה 20 ביולי 1791 ברח המלך עם משפחתו,נתפס , הוחזר לפאריז והושעה מכל סמכויותיו.האסיפה הלאומית גמרה לנסח החוקה ב14 לספטמבר 1791 ולמלך הוחזרו סמכויותיו כמונארך חוקתי.כולם קיוו שמעתה ואילך צרפת תתנהל בשלווה תחת משטר חוקתי.בבחירות לאסיפה הלאומית נבחרו 165 צירים שישבו מימין ותמכו בממלכה חוקתית, 330 רפובליקנים ויעקוביענים (מהפכנים) שישבו מצד שמאל . בנוסף נבחרו עוד 250 צירים ללא שיוך לשמאל או ימין.
המהפכנים השמאלנים רצו מחד לייצא המרד למדינות אירופה ומאידך אוסטריה ופרוסיה רצו לדכא המרד ולהחזיר על מכונו את השלטון הישן.צרפת הכריזה על מלחמה אוסטריה ב 20 באפריל 1792 . כשלון פלישת צרפת לבלגיה  גרם למשבר והאסיפה הכריזה "שהמולדת בסכנה " והוכרז על גיוס כללי.
ההמון שעלה לחגיגות  ה 14 ליולי  לכיבוש הבסטיליה דרש את ביטול המלוכה .ב 10 לאוגוסט 1792 מהפכנים קיצוניים התקיפו את ארמון הטיולרי, 700 איש נהרגו והמלך והמלכה הושמו במעצר בית.
הקומונה שלחה אנשים וטבחה 1400 אסירים פוליטיים.עתידו של המלך נהפך לנושא העיקרי על סדר היום הפוליטי.בינואר 1793 ברוב של 361 נגד רוב של 360 הוחלט על הוצאתו להורג של המלך וב21 לחודש ינואר 1793 הוצא המלך להורג.המלך הוצא להורג תחת השם לואי קאפה ולא כמלך לואי לבית בורבון.
עם הוצאתו להורג של המלך הוקמה הרפובליקה הצרפתית.
הרפובליקה התנתקה מהדת ושנתה אפילו את לוח השנה. הוחלט שהמניין יחל משנת 1791 תקרא השנה הראשונה לרפובליקה .שמות החודשים שונו לשמות המזכירים את עונות השנה :ערפל,שלג ,זמן זריעת הפרחים ,קציר ועוד .המהפכה בטלה את החלוקה לשבועות ,היא העלתה על נס את הרעיון העשרוני ולכן כל יום עשירי יהיה יום מנוחה . בחודש יהיו שלוש דקדות וכדי להשלים ל 365 יום נקבעו חמישה ימים כימי חג למהפיכה.
הוצאתו להורג של לואי ה 16 היה צעד בלתי הפיך שקרא תגר על מדינות אירופה המלוכניות.
כדי לסכל כל איום הוכרזו צעדי חירום והשלטון גלש לשלטון דמים שכלל טרור פנימי וגיוס צבא להלחם עם האויבים החיצונים.מאדם גיליוטין הוצבה בככר ה"קונקורד" והיעקובינים השליטו משטר טירור. ראשם של 17,000 איש נערף בככר ועוד 20,000איש נורו ללא משפט. המהפיכה אכלה את בניה רובספייר הוציא להורג את דנטון באפריל 1794 וביולי 1794 נשלחו רובספייר ותומכיו לפגישה עם מאדם גיליוטין.
באוגוסט 1795 התקבלה חוקה חדשה שדגלה בהפרדת רשויות .השלטון המחוקק נחלק בין שתי אסיפות -אסיפה יוזמת ואסיפה מאשרת. כאשר הבצוע נמסר ליידי 5 חברים המהווים דירקטוריון.
הדירקטוריון הצליח להכניע את שרידי המלוכניים והיעקובינים אולם ניצב בפני הצורך לשיקום רחב,עקב המלחמות האוצר היה ריק,מיסים לא שולמו במשך שנים, האינפלציה פרחה,הדרכים היו משובשות,גשרים נהרסו,כנופיות שלטו בדרכים ונדרשה אספקה שוטפת של מזון.שלטון הדירקטוריון נמשך במשך 4 שנים והסתיים עם המהפיכה של נפוליאון בשנת 1799 .לוח השנה המהפכני בוטל והוחזר לוח השנה הקתולי המשמש אותנו עד היום .
רקע
משנת 1614 המלוכה הצרפתית פעלה ללא רשות מחוקקת . המלך היה הרשות המחוקקת והמבצעת. עריצות המלכים גברה בימי שלטונם של לואי ה-14 –השמש ולואי ה 15.
בצרפת היו שלושה מעמדות המעמד הראשון והשני –כמורה ואצולה לא שלמו מיסים והנטל הוטל על המעמד השלישי שכלל את הבורגנים והעם. הם שילמו מיסים אולם נותקו מכל גישה והשפעה על השלטון.
מלחמות לואי ה-14 , בזבזנות יורשיו,בניית ארמון וורסאי, הימורי מרי אנטואנט שנקראה ע"י העיתונות מאדם דפיציט, מימון מלחמות ותמיכה כלכלית במלחמת העצמאות של ארה"ב גרמה להתדלדלות האוצר הצרפתי ובסוף המאה ה 18 צרפת עמדה על סף פשיטת רגל.
בשנות ה -80 של המאה ה-18 הוחרפו הבעיות עקב חוסר במזון. הר הגעש לאקי שהתפרצות הלבה בשנת 1783 השפיעה על האקלים באירופה וגרמה ליבול דל בשנים שהגיעו בהמשך .
תנועת ההשכלה שעוררה פילוסופים כמו זק רוסו ומונטסקיה להביע מחשבות מהפכניות על סדרי חברה ושלטון.
צבא התמיכה בראשות לפאייט שחזר ממלחמת העצמאות של ארה"ב עם רעיונות מהפכניים ממומשים על שלטון העם
וחיבורים שהטילו ספק בזכותו האלוהית של המלך בשלטון ערערו  את אמון הציבור והכשירו הלבבות לדרישה לשינויים.
המטרו בפריז– Le Metro at Paris
כללי
הרכבת התחתית של פריז, נודעת גם בשם המטרו של פריז, הינה רכבת תחתית עירונית, המשמשת אמצעי תחבורה מרכזי ומאוד משמעותי בעיר ובפרבריה הקרובים והפך לאחד מסמלי העיר.
היסטוריה:
בלונדון נחנכה הרכבת התחתית בשנת 1863, המטרו של פריז הצטרפה בשנת 1900.
רבים התנגדו להקמתה, סוחרים ועגלונים אשר חששו לפרנסתם, אישי ציבור אשר חששו שהפרוייקט יקר מידי וכן תושבי פריז אשר חששו מהצפת עירם ע"י תושבי הפרברים.
הקו הראשון נחנך ב19 ביולי 1900 בנוכחות המונים אשר באו לצפות בפלא החדש , ולהשתמש בו.
המטרו כיום:
המטרו מופעל ע"י חברת RATP והינו חלק מתחבורה ציבורית מאוד מפותחת הכוללת עוד רכבת פרברים, אוטובוסים, חשמלית, מוניות וכן שייט בנהר הסיין.
300 תחנות מטרו פזורות ברחבי העיר ובפרבריה לאורך 214 ק"מ של קווי מסילה.
 16 קווים מפעיל המטרו, נוסף אליהם פועלים 5 קווי אקספרס הנקראים RER A,B,C,D,E קווים האקספרס מופיעים בתדירות של 6-7 דקות ועוברים בכל התחנות.
סה"כ משרתים קווי המטרו כ4.5 מיליון נוסעים מידי יום, סה"כ כמיליארד וחצי נוסעים מידי שנה.
המטרו פעיל החל מהשעה 05:30 בבוקר ועד השעה 00:30 (במרווחים של מס' דקות) והינו מקושר עם רכבת הפרברים RER ותחנות הרכבת הגדולות, מחיר הכרטיס נקבע לפי אזורי הנסיעה (פריז וסביבותיה מחולקות לשישה אזורים המסומנים על מפת רשת התחבורה הציבורית), אזור מספר 1 כולל את מרכז העיר ואת תחנות הרכבת המרכזיות, אזורים 2-6 עוטפים את אזור 1 בצורה טבעתית, ככל שמתרחקים ממרכז העיר מחיר הנסיעה גבוה יותר,אזורים 1-2 מכסים את כל פריז, נסיעה מעבר ליעדים אלה ליעד מסויים כגון היורודיסני, שדה התעופה או ארמון וורסאי טעונה כרטיס ספציפי.
כרטיס הבסיס מאפשר נסיעה בRER בתוך גבולות פריז ובכל מערכת המטרו או לחלופין נסיעה באוטובוס או בחשמלית במשך שעה וחצי.
מחיר כרטיס בודד הינו 1.6 יורו, אך מומלץ לרכוש 10 כרטיסים (קרנה , carnet  ) מחיר של 11.4 יורו, הכרטיס תקף לכל הקווים כל עוד נמצא הנוסע במתחם המטרו, כמו כן תקף הכרטיס לנסיעה באוטובוס למשך שעה מרגע היציאה מהמטרו (הפוך לא אפשרי, לא ניתן להשתמש במטרו בכרטיס אוטובוס) קיימת אפשרות לרכוש כרטיס יומי  וכן כרטיס לשבוע.
נסיעה ליעד מחוץ לפריז באמצעות הRER מצריכה כרטיס נסיעה אל היעד המבוקש.
ניתן לרכוש כרטיסים באמצעות מטבעות (לא ניתן באמצעות שטרות וכרטיסי אשראי שאינם מקומיים) במכונות האוטומטיות וכן בקופות הרגילות.
תחנת מטרו חשובה ומרכזית הינה Chatelet Les Halles  שבמרכז פריז ובה 4 קווי מטרו ו- 3 קווי RER.
המטרו נחשב מדויק, יעיל, זול וידידותי מאוד למשתמשים, תחנותיו פזורות בסמוך לכל האתרים המרכזיים והאטרקציות התיירותיות השונות, כך שלתייר המזדמן לעיר ממש אין צורך לשכור רכב.
המכון לחקר הערבית -L’institut arabe
בשנת 1980, 18 מדינות ערביות הגיעו להסכמה עם ממשלת צרפת להקמת מכון לחקר של  התרבות הערבית ולהפצתה בעולם המערבי. המכון תוכנן ע"י האדריכל ז'אן נובל  ומטרתו היתה לשלב חדש עם ישן , ולעצב את הבניין כבנין דו שיח בין התרבות הערבית והתרבות המערבית ושל מסורת מול חדש ,ולכן הבניין נבנה באיזור העתיק של פריז בין בנינים בני מאות שנים. הבניין נבנה בצורה חדשנית ממוצרים תעשיתיים כגון אלומניום וזכוכית. הבניין בנוי משני חלקים , ובינהם נוצרת מעין חצר פנימית שהיא מוטיב של האדריכלות הערבית.
חלק אחד מלבני , ובו שוכנת הספרייה , בקיר הדרומי של הספרייה ישנם חלונות ובהם צמצמים , רגישים לאור הנפתחים ונסגרים לפי כמות האור מחוץ לבניין . צורת הפתחים משושה ומכסים את הקיר בצורה גאומטרית , ומזכירים ע"י כך חלונות עץ ערביים.  החלק השני בנוי בצורה עגולה ומתעקל לפי צורת הכביש הסמוך.
מטרת המכון כאמור להפיץ את התרבות הערבית . במכון ישנה ספריה כולל קבצים דיגיטליים , הופעות ותערוכות. במקום תצוגה עם ממצאים ארכאולוגיים מהתקופה הפרו איסלמית ועד לעבודות עדכניות של יוצרים פלשתנאים.
כנסיית המדליין - La madeleine
כללי
כנסיית מדלן ממוקמת בכיכר מדלן ברובע השמיני בפריז, בנוייה בסגנון נאו קלאסי, בזכות הפורטיקו (מבנה השער המתומן), בעל שמונה עמודי תמיכה, הכנסייה מעוצבת בסגנון קורינתי ומוקפת סביב ב52 עמודים בגובה של כ20 מטרים לעמוד, התוך הכנסייה מבט למעלה מגלה שלוש כיפות גדולות המחדירות אור אל האולם המרכזי, פעם בחודש מתקיים בה קונצרט של מוסיקה כנסייתית.
בניית הכנסייה נמשכה 85 שנים, לאור התהפוכות הפוליטיות כולל תקופת המהפכה, תחילה יועד המבנה ע"י הקיסר נפוליאון בונפרטה להאדרת הצבא הצרפתי, אולם לאחר תבוסתו ולאור המשבר התקציבי הוחזר היעוד לכנסייה והושלמה בנייתו בשנת 1845.
היסטוריה:
במקור שכן במיקום הכנסייה בית כנסת יהודי אשר הופקע ע"י המלך פיליפ השני בשנת 1182.
בית הכנסת הועבר לחזקת הכנסייה הקתולית, בישוף העיר קידש את בית הכנסת ע"ש מריה מגדלנה, מאז כונה איזור המדלן- עיר הבישוף.
בשנת 1755 נחנכה כיכר ונקראה כיכר לואי ה15. המיקום היוקרתי והנחשק עורר הצורך בהקמת מבנה שיעודו כנסייה ע"ש מריה מגדלנה, ב1763 הונחה אבן הפינה, אך הבנייה נפסקה לאחר כשנה ב1777 הוצעה תוכנית למבנה ברוח הפנתאון שברומא, אך זו נפסקה עם פרוץ המהפכה בשנת 1789, בעת הזו היו כבר בנויים היסודות כולל הפורטיקו המרשים, כעת התנהל ויכוח באשר ליעוד המבנה, נפוליאון חתם למרות הויכוחים ובשנת 1806 על צו המייעד המבנה להאדרת הצבא הצרפתי, הוכרזה תחרות לעיצוב המונומנט בתחרות נטלו חלק כ80 אומנים, נפוליאון בחר באופן אישי בהצעתו של האדריכל פייר אלכסנדר ויניון, זאת בניגוד להמלצת האקדמיה- המבנה שהוצע ונבחר מוגדר כמקדש ניאו קלאסי מוקף עמודים בהשראת יוון ורומא העתיקה.
לאחר התבוסה ברוסיה ולאור בעיות תקציב חזר נפוליאון לתוכנית המקורית לבניית כנסייה.
הכנסייה נחנכה רשמית ב9 באוקטובר 1845 ע"י הארכיבישוף של פריז.
משרד האוצר בפריז– ministry of Finance
משרד האוצר החדש הנטוי מעל הסן. בנייתו איפשרה לפנות את אגף רישלייה מהלובר, והוא יצירה ארכיטקטונית מעניינת. כך קורה, שתחנת המטרו הסמוכה לשני המוסדות קולטת ופולטת קבוצות מעונבות של פקידי אוצר
משנת 1870 משרד האוצר היה באגף רישלייה בארמון הלובר, כשמיטראן החליט להרחיב את הלובר היה צורך להוציא את משרד האוצר משם. בהתייעצות עם עירית פריז הוחלט להעביר את המשרד לחלק המזרחי והלא יוקרתי של העיר בין תחנת ליון לברסי בתקווה שפרוייקט כזה יתן זריקת עידוד לכלכלה והנדל"ןבאזור. הפרוייקט אכן הביא פתוח לכל האזור שהיה מתועש בעברו.בניינים חודשו נבנה פארק חדש, הבנייה הייתה זריקת חיים לכל האזור.  נערכה תחרות לאומית כשהמתחרים התבקשו לתת הצעות לבניין בגודל 225,000 מ"ר. בניין שיהיה גם מרשים (מחווה גדולה) וגם יתתן מענה לצרכי העבודה של המאה ה21. לא היה אבטיפוס למשרדים ממשלתיים כיוון ששרי המהפכה שוכנו באופן מסורתי בארומונות שהוחרמו מהאצולה ומהמלוכה, או בעת האחרונה אוכנסו במבנים אנונימיים שנראים כמו בניין של כל חברה.  על המעצבים היה ליצור איקונגרפיה חדשה.
השטח שהתקבל היה לא נח בעליל לבנייה, הוא היה בערך בצורת –T ומחולק לשניים ע"י רחוב ברסי. הייתה רצועת אדמה צרה שעברה ע"י פסי הרכבת מאחורי הגאר ד'ליאון והלאה ורצועה רחבה יותר שעברה לכיוון הסיין ע"י בולווארד ברסי. הגבלות הגובה של הבנייה באזור הורידו מראש את האופצייה של בניית מגדל. שמטוב והוידוברו הארכיטקטים שהצעתם זכתה הלכו עם המגבלות של שטח האדמה הנתון, ונתנו למגבלות להכתיב את אופי הבניין הם אכן הלכו על "מחווה גדולה" הם בנו מבנה צר לאורך פסי הרכבת בן עשר קומות הבניין מעבר מים ,עובר מעל רחוב ברסי ונוטע עצמו בתוך נהר הסיין. הם קבלו השראה מהמטרו אוברפאס שעובר בברסי. מעבר המים היה הפתרון של הארכיטקטים,
 שהיו צריכים ליצור מוניומט לאומי שהחזית שלו לסייין כל כך צרה. מעבר המים הוא החזית הראשית של משרד האוצר, הוא פונה אל הפרברים כמו מצודה ומשכנע נהגים הנכנסים לפריז ממזרח לעבור תחת הנפח המרשים שלו. תעלת מגן שהייתה קיימת לפני הקמו של הבנין מפרידה אותו מהשדירה ולמעלה יש מנחת הליקופטרים גדול. בצילו של המעבר מים יש מספר בנינים נמוכים שבנויים סביב חצר כולל שני מבנים מהמאה ה19 ששימשו  כבניני תשלום אגרה באתר זה.
בתוך הבנין המסודר כמסדרון ארוך כעמוד שדרה של כח מוקף במשרדים בכל צד שמגיעה לשיאה בסופה בדירות של השר עצמו בדיוק מעל הנהר. שטח המשרד תוכנן  לא היי טק על מנת להיות בעל יכולת השתנות בשינויים בלתי צפויים. כל החדרים מוארים באור יום ועל פי בקשת צוות משרד האוצר החלונות יכולים להפתח.
משרד האוצר קבל בקורות מעורבות, השוו אותו לארכיטקטורה פשיסטית וסטלינסטית. הבניין הושווה גם לשערי אגרה.  באמת צורת מעביר המים שלו מעוררת את זכרון המחסומים שהקיפו פעם את פריז מטפורה ברורה לגביית המס של מאכלסי הבנין.  זהו בנין שלא מעניינת אותו פתיחות, שקיפות שהארכיטקטורה המודרנית משתמשת בהם כסימן לדמוקרטיה ונתינת דין וחשבון. הבניין נמנע מעיצוב היי טק מודרני במקום זה יש שימוש באבן והקונוטציות שלו למשקל וקביעות. הדרך האגרסיבית שבה שבה הבניין מגיע לסיין וחותך את רחוב ברסי. האסטתיקה הכבדה ואפילו הראוותנות במנחת ההליקופטרים ,הכל משמש כתזכורת לכוחה של המדינה.
נפוליאון – Napoleon Bonaparte
כאשר מזכירים את השם נפוליאון, הקונוטציה הראשונית שתעלה אצל מרבית האנשים הינה של גנרל, חייל, איש מלחמות, אדם שעיקר זמנו מבלה בשדה הקרב. מה שרוב האנשים לא יחשבו עליו ברגע הראשון, ואולי אף לא מודעים אליו, הינה עובדת היותו של נפוליאון לא רק איש צבא מעולה אלא גם אישיות ניהולית מבריקה, אדם בעל יכולות יוצאות דופן של ארגון, כריזמה ויכולת לסחוף אחריו מיליוני אנשים.  
אז קודם בקצרה מי הוא היה בכלל? יליד האי קורסיקה למשפחה ממוצא איטלקי, חייל, הפך לקצין בצבא הצרפתי ונחשב כקצין מעולה. אבל מעבר לכך עשה רבות בתחום המנהיגותי וננסה להבין איך הצליח לצבור כל כך הרבה כח.
1798, המהפכה הצרפתית, העם כולו מחפש את חופש הביטוי, דורש חירות, שוויון ואחווה. בל נשכח, מדובר במצב אבסורדי בחברה הצרפתית: כ- 90% מהאוכלוסיה שהם המעמד הנמוך, תוקף את הזכויות שהיו לאצולה ולכנסיה שהיוו סה"כ כ- 10%.
כבר כאן ניתן להבחין ביכולת האנליטית של נפוליאון: היכולת לזהות את החלל שנוצר במנהיגות הצרפתית, בצורך למצוא מנהיג שבא מהעם ולא מלך שנולד לכך, גם לא איש דת שמזוהה עם הכנסיה, ולו יש יתרון: הוא מוכר כאיש צבא והמעמד הנמוך מעריץ כח,
ואכן בשנת 1799 תפס נפוליאון בונפרטה את השלטון בצרפת והוא בסה"כ בן 30.
ואז מבצע נפוליאון מהלכים ניהוליים ארגוניים : בפרק זמן קצר שבין 1800 ו-1803 מתחילים לראות את החיבור בין איש הצבא לקיסר: נפוליאון מבצע רה-אורגניזציה בכל מערכות המנהל, יוצר גופים חדשים ומוסדות ומאחד למערכת אחת שידועה עד היום כ"קוד נפוליאון", ובשונה מהתדמית הצבאית הכוחנית הוא דווקא יודע גם לייצר בריתות בתוך צרפת לדוגמה להגיע להסכמה עם הכנסיה הקתולית והאפיפיור שעמד בראשה, פיוס השביעי: הכנסייה הקתולית תוכר כדת הרוב במדינה, אולם מינוי אנשי הכמורה הושאר בידי נפוליאון וגם הכנסייה אישרה את השטחים שהולאמו ממנה קודם לכן לטובת הכלכלה הצרפתית.
בשנת 1804 מרגיש נפוליאון מספיק חזק, ומכריז על עצמו כקיסר צרפת. הסנאט דן בהכתרתו של ל"קיסר הצרפתים"ולאחר מכן משאל עם מאשר את הכרזתו לקיסר. זמן קצר לאחר מכן נפוליאון מכתיר את עצמו בקתדרלת נוטרדאם דה פארי כקיסר צרפת בברכת האפיפיור, ודואג להניח את הכתר בעצמו על ראשו. (כולנו מכירים את התמונה המפורסמת של ז'אק לואי דוד). זו למעשה תחילת תקופת הקיסרות הראשונה (המכונה גם האימפריה הצרפתית הראשונה). עכשיו נעצור שניה ונחשוב לרגע מה זה עושה: העולם כולו רגיל למלכים, בתי אצולה, תואר שעובר בירושה או מכח הדת, והנה מגיע נפוליאון ומראה משהו אחר: זה לא אני, זה העם, הם רוצים אותי. זו קריאת תיגר שמהווה סכנה לכלל המשטרים: מישהו ללא שום ייחוס, הופך לקיסר, ועוד מוכתר בברכת האפיפיור וזה מדליק "נורה אדומה"
בקרב מנהיגי המדינות האחרות.
נתעכב עוד רגע על מה שעשה נפוליאון במדיניות הפנים.
כקיסר המשיך נפוליאון לשפר את החינוך: הקים את "האוניברסיטה של צרפת" מעין משרד חינוך מרכזי. נפוליאון יזם עבודות ציבוריות להקטנת האבטלה ועידוד התעשייה, כדי להבטיח לאוכלוסייה רווחה כלכלית. "ההסגר הימי" שהטיל על בריטניה היה יותר מאמצעי צבאי - הוא היה העדפה מכוונת של צרפת ושל התוצר הצרפתי באירופה כולה. תחת שלטון נפוליאון הייתה צרפת למרכז הכלכלי, התרבותי והשלטוני של אירופה.
התמורה ששילם העם הצרפתי בשביל יתרונות אלו הייתה באובדן החירות האישית. משטרו של נפוליאון היה דיקטטורה צבאית כולל משטרה חשאית, אשר פעלה נגד אויבי המשטר. העיתונות הייתה כפופה לצנזורה חמורה, וזכויות אזרח בסיסיות בוטלו. בנקודה זו נוצר מצב שבו ההשפעה שלו על העם היא חזקה בצורה בלתי רגילה, ועל כך יש להוסיף את שאיפותיו האימפריאליות ויכולתיו הצבאיות.
כיבוש מרבית אירופה נתפס בעיני העם הצרפתי כיישום הרעיון של המהפכה,
שחרור ארצות מן המלכים ששלטו אז נגד רצון העם, (וזאת מבלי לשים לב שנפוליאון בעצמו הפך לקיסר כוחני שבא מבחוץ לשלוט על עמי אירופה תחת "התירוץ" של שוויון חירות ואחווה,
תוך שהוא פוגע בריבונותם). לא נמנה את כל הקרבות, אבל כולנו יודעים שבשדה הקרב נפוליאון נחשב לאגדה.
אבל כמו שאומרים בצבא: לכל שבת יש ... מוצאי שבת. כל עוד ניצח בקרבות, העם נהנה מניצחונותיו, אבל אז הגיעו כשלונות שבראשן הפלישה לרוסיה שהתגלתה ככשלון צבאי אדיר, שחיסל כ- 400,000 חיילים (ראה תמונה), ולאט לאט התחילו גם המדינות המתחרות להבין שנפוליאון לא בלתי מנוצח. למרות זאת, אם ננסה להבין את יחסו של העם הצרפתי כלפיו,
אולי הדוגמה המובהקת ביותר שניתן לייחס למעמדו של נפוליאון היא דווקא אחרי שירד מגדולתו: ב- 1814 הוא מוגלה לאי אלבה אחרי שבעלות הברית כבשו את פריז ובמקומו המליכו את לואי ה- 18 כמלך צרפת.
זמן קצר לאחר מכן נפוליאון נמלט מהאי אלבה והגיע לפרובאנס, שם קידמו את פניו חייליו של לואי ה- 18 המלך המומלך. ומה קורה שם? החיילים לא עוצרים אותו, הם מקבלים אותו כמנהיג, כי מבחינתם הוא המנהיג האמיתי. ועובדה שהעם רוצה את נפוליאון, אפילו שהוא כבר מוחלש אחרי שהובס ברוסיה, הוגלה - ובכל זאת הוא המנהיג, והוא מצליח לגייס עוד 200,000 מתנדבים מעבר לצבא של 140,000 איש. וחוזר להיות השליט בפועל.
המעצמות הזרות לא קיבלו את חזרתו לשלטון. הקרב הסופי התחולל ב-18 ביוני 1815 בווטרלו שבדרום בלגיה בין הצבא הצרפתי לבין הצבא הבריטי והצבא הפרוסי. הצבא הצרפתי הובס בקרב זה, ונפוליאון חזר לפריז. בתחילה קיווה לתמיכה מן העם, אך בהיעדרה, נאלץ להתפטר ב-22 ביוני.
לא ידוע על עוד דמות בהיסטוריה הצרפתית בעלת השפעה שכזו.
הספריה הלאומית– Bibliotheque Nationale
מקורה של הספרייה הלאומית של צרפת בספרייתו של המלך, שנוסדה בארמון הלובר במאה ה-14, בתקופת שלטונו של שארל החמישי. הספרן הראשי של המלך היה ז'יל מלה (Gilles Mallet). ‏‏ ספרייה זו פוזרה לאחר מותו של שארל השישי (1422). בתקופת מלכותו של נכדו לואי ה-11 הוקמה ספרייה חדשה שעברה בירושה ממלך לבא אחריו, אולם רק מאז תקופתו של שארל השמיני, בסוף המאה ה-15טוב להיות ספר בצרפת
 
מבחינה כלכלית צרה, הכסף המושקע בספרייה יורד לטִמיון. בנו פרויקט ענקי (נכון שהבנייה סיפקה תעסוקה ישירה לאלפי פועלים, והזמנות לתשומות שהתפזרו במשק הלאומי). אך מעבר לזה, מה נותנים, בסך–הכול, אותם 1.5 מיליארד דולר? תנאים טובים יותר לקוראים ולספרים, ותו לא.
 
במדינה כצרפת אין ספק לגבי הצורך במקדש המוקדש לספר, אחת הסיסמאות היתה: "להדביק את הפיגור". במה? ברמת שימורו של הספר, ובנגישות הקורא אליו. וגם לקדם את העתיד: הקומות העליונות של המגדלים נותרו ריקות. אין כוונה לשכן בהן מהגרים, זוגות צעירים או מחוסרי דיור. הן מיועדות למיליוני הביצים הספרותיות שטרם הוטלו, הספרים שייכתבו ויירכשו בעתיד. הלוואי ואיזו מדינה היתה מתכננת בצורה כה מדוקדקת את צורכי הדיור של תושביה הלא–מודפסים! טוב להיות ספר בצרפת. אם לבחור, מוטב להיות ספר מאשר הומלֶס.
 
הפיאצה זקוקה לזמן עד שתתערה בנוף ובתודעה. אך בתוך שנים מעטות היא תהווה אתר טיול לפאריסאים ולתיירים.
 לאחר המעבר לטולביאק עומדים לרשות החוקרים חללי קריאה גדולים יותר והם נהנים מניידות פונקציונלית ומודרנית. כעת זמן ההמתנה הממוצע עובר לעתים נדירות את שלושים הדקות. ואולם, הכניסה לחדרי הקריאה היא בתשלום. באתר טולביאק ישנם שני חללי תצוגה, "האולם הגדול" ו"האולם הקטן". בנוסף, תערוכת קבע תלויה במבואה ומציגה את המוסד. אודיטוריום גדול ואודיטוריום קטן מאפשרים לארגן כנסים מקצועיים, קולקוויום, וועידות, הרצאות וקונצרטים.
הספרייה של "אלוהים"
"אני רוצה ספרייה…!" הכריז "אלוהים", הנשיא מיטראן, בנאום טלוויזיוני שנשא ב–14 ביולי 1988. כעבור חודשיים, נתן לראש–ממשלתו כתב–משימה לאמור: להקים "ספרייה גדולה מאוד, מסוג חדש בתכלית," ובלי לחסוך באמצעים — כמיליארד וחצי (!) דולר, לפי שער התקופה.
 
כך הוקמה לה ביבליוטק דה פראנס, או לה גראנד ביבליוטק, הספרייה הגדולה. ראש העיר שיראק סיפק במהירות רבה את הקרקע, שטח עצום על הגדה השמאלית, ואת כל הרשיונות. הספרייה, והפיתוח הסביבתי הכביר, היוו עניין משותף לשני היריבים הפוליטיים המושבעים, שבינתיים אחד מהם הלך לעולמו, והשני החליפו כנשיא.
 
הספרייה הלאומית הישנה, ספריית רישלייה עתיקת–היומין, היתה צפופה ולא נוחה. הספרים הוחזקו בתנאים גרועים, ואוצרותיה היו זמינים רק למתי–מעט. אבל רק מדינה כצרפת, שכה מעריכה את הספר ועושה ממגיש תוכנית ספרותית, ברנאר פיבו, כוכב לאומי, מסוגלת להשקיע הון–עתק בספרייה גרנדיוזית, ובטיפול בספרים שהועברו אליה.
 
בחירת התוכנית של דומיניק פרו (Perrault), מתכנן צרפתי צעיר שזכה במכרז הבינלאומי, היתה משום תפנית: רבים מהפרויקטים הגדולים הקודמים תוכננו בידי אדריכלים זרים. פרו נבחר מפני שהשכיל לשלב את הספרייה בהקשר העירוני. לא בכדי נקראת תוכניתו "פיאצה לפאריס".
הספרייה מתבלטת מעל סביבתה בארבעה מגדלי פלדה וזכוכית אטומים, שיש הרואים סמליות באטימותם. שורשיהם נטועים עמוק מתחת לפני הקרקע, והם בוקעים לחלל האוויר בארבע קרנותיה של הפיאצה. כל מגדל מורכב משני אגפים צמודים, הנוטים זה כלפי זה בזווית של 90 מעלות - הם מדמים ספר פתוח, ו"סוגרים" את הפינות. לכל מגדל יש שם: מגדל הזמן, מגדל המשפט ,מגדל המספרים  , מגדל הרוח (
את מרכז המתחם תופס גן בן 12,000 מ"ר הסגור לקהל, אך בהיותו ממוקם במעלה קומת הגן, מקנה מראה שליו ורגוע במרכז ההמולה והרעש העירוניים שסביבו. העצים שצומחים בגן הם עצי חורש. קומה מחולקת לשתי קומות, מהן הנמוכה יותר היא מעין רחוב פנימי שמיועד לתנועת רכבים . סך השטחים שבנויים מחוץ למגדלים הוא 290,000 מ"ר. מסילות הברזל המכוערות של תחנת אוסטרליץ הסמוכה כוסו ברחבה עצומה, ששולבה בפיאצה שפניה מרוצפות אריחי עץ.  
הספרייה היא מבנה מרשים, אך חמוּר סבר. אין בו פנטזיה עיצובית כמו במרכז פומפידו. אין בו היופי של קריית המוסיקה בלה וילט. היא כמו ספר משעמם. אחת הגחמות העיצוביות היחידות שהרשה לעצמו פרו, והיא פנימית, היא להניף "כספות מיתולוגיות" בחלל אולמות העיון: תיבות נוי מרופדות, כמו תיבות תכשיטים ענקיות, עטופות מלמלה לבנה, המכילות ספרים נדירים. פרט לכך, הכול שואף ליעילות מרבית. עוד חידוש — אולי עולמי: חוקרים, שעבודתם מחייבת אותם לעבוד שבועות וחודשים בספרייה, יכולים לשכור תאי עבודה נעולים, הממוקמים גבוה בחלל האולם.
 
מערכת השינוע של הספרים מהמחסן הרחוק ביותר ועד דלפק ההשאלה, היא מנגנון ממוחשב של קרוניות כחולות, הנעות על מסילות ברחבי הבניין, קרביו וקומותיו, בכל הכיוונים, ובכל המצבים - גם במהופך. מנגנון פנימי הופך במקביל את ה"כיס" ובו הספרים, כך שהם אינם עלולים ליפול. 450 קרוניות משרתות 151 תחנות. הזמן הממוצע להשגת מסמך והבאתו לתעודתו אמור להיות חמש דקות, לעומת יותר מעשרים בספרייה הישנה.
אוספים
אוספי סניף טולביאק של הספרייה הלאומית תופסים שטח מדף בן 385 ק"מ. האוספים אליהם יש גישה חופשית, שמוצגים לעתים בקומת הגן העליונה מכילים כ-575,000 כרכים בערך.
 יש מחלקה אודיו-ויזואלית עצומה, יורשת המחלקה הפונוטקית הלאומית  .המחלקה המכובדת והיוקרתית ביותר היא מחלקת שימור הספרים הנדירים, בה מצויים כ-200,000 פריטים בקירוב. מחלקת השימור כוללת ספרי אינקונבולה, יצירות ייחודיות בפורמט שלהן (גדולות או קטנות במיוחד), מסמכים שמעידים על התפתחויות הטכניות של ייצור הספרים והמסמכים, מסמכים שבריריים ועדינים במיוחד, ספרים שהשתייכו בעבר לאנשים מפורסמים, ולבסוף, ה"גיהנום" של הספרייה, שמורכב מיצירות שהוכרזו כ"מופקרות".
פלאס דה ווז‘– Place des Vosges
כללי
פלאס דה ווז היא הכיכר העתיקה ביותר בפריז. הכיכר נמצאת באזור המארה ומהווה חלק מהרבעים ה- 3 ו ה-4 של פריז. שמה המקורי של הכיכר הוא "הכיכר המלכותית" - place royal.
את הכיכר החללבנות המלך אנרי הרביעי בשנת 1605 במקום שבו עמד אוטל דה טורנל ונהרס על ידי קתרין דה מדיצ'י- אשתו של המלך אנרי השני אשר מת מפצעיו בכיכר. הכיכר נחנכה בשנת 1612 לרגל אירוסי המלך לואי ה- 13 לנסיכה אן מאוסטריה.
היקפי בנייה- הכיכר הייתה הניסיון הראשון לערוך תכנון אורבני מלכותי. בתוך חמש שנים ביוזמת המלך לואי ה-13, התחולל היקף בנייה חסר תקדים בעיר ביניים: ארמון הלובר הורחב, גשר "פונט נף" נבנה ואיתו בית החולים סאן לואי וכן שתי כיכרות מלכותיות נוספות.
המתכנן- זאן בטיסט אנדרואה דה סרסו תכנן את בניית הכיכר וגם את ה"פונט נף".אב טיפוס- מודל הכיכר הפך לאב טיפוס של מרבית כיכרות המגורים שנבנו אחריה באירופה.
תאור הכיכר  ,מפורסמים
הכיכר נבנתה כריבוע מושלם שמידותיו-140 מטרX  140 מטר ,הכולל 36 בתים סימטריים, עשויים לבנים אדומות עם מעברים מקושתים בקומת הקרקע, גגות צפחה משופעים וחלונות גדולים בעליית הגג. החידוש המרכזי בפלאס דה ווז היה שחזיתות הבתים נבנו בסגנון אחיד. בניית הכיכר והבתים המקיפים אותה יצרה סביבה עירונית שיועדה עבור האריסטוקרטיה הצרפתית. למרות שמה, בכיכר המלכותית מעולם לא התגוררו אנשי מלוכה.הקרדינל רישלייה- שר בכיר בממשלת צרפת, הזמין פסל ברונזה של לואי ה-13 רכוב על סוס שהוצב במרכז הכיכר. הפסל המקורי הותך בזמן המהפכה הצרפתית. הגרסה הנוכחית הוצבה מחדש במקומה בשנת 1818.
שמה של הכיכר שונה מספר פעמים עד שהקומונה הפריזאית קבעה ב-1870 את שמה מחדש
.בבית מספר 6 התגורר ויקטור הוגו (1832-1848) והבית כיום משמש כמוזיאון לזכרו. הוגו היה מחזאי ,משורר ופוליטיקאי וכתב את הספר והמחזה "עלובי החיים". ,בבית מספר 21- התגורר הקרדינל רישלייה (1615-1627).,בבית מספר 9 – נמצא המרכז האקדמי לארכיטקטורה.
הפנתיאון–Le Pantheon
היסטוריה
לואי ה-15 נדר נדר בשנת 1744 שאם יחלים ממחלה בה לקה,יבנה את הריסות כנסיית זנבייב הקדושה-בבניין מפואר הראוי לקדושה הפטרונית של העיר פריז.המרקיז דה מריני הופקד על  העבודה,הוא מימן את האדריכל סופלו שתכנן את כנסיית סנט-זנבייב בסגנון נאו-קלאסי. העיצוב הכללי היה בצורת צלב עם פורטיקו מסיבי בנוי עמודים קורינתיים. היסודות נחפרו בשנת 1758 ,כאשר לואי ה-15 הניח אבן פינה ראשונה ב1764 .אולם נוכח קשיים כספיים ומותו של האדריכל סופלו ב-1780 , הבניה התעכבה.היא הושלמה לבסוף ב-1790 לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית [1789]בידי תלמידיו של סופלו[זאן בטיסט רונדלה ומקסימליין ברביון].
בין השנים 1793-1791 עבר המבנה שינוי מהותי בידי אנטוואן כריזוסטום שהעניק לו את מראהו הנוכחי –לאחר שהוסב לפנתאון כלומר-אנדרטה המוקדשת לזכרם של גדולי האומה.ב-1791 החליטה המועצה המכוננת הלאומית,להשתמש במבנה שבנייתו עמדה להסתיים,שלא לקדשו ככנסייה כדי שיוכל לשמש כנקרו פוליס לאנשי המעלה יוצאי הדופן שתרמו תרומה משמעותית לגדולתה של צרפת.כך שמקדשה של הדת יהפוך למקדשה של האומה.וקברם של אנשים דגולים יהפוך למזבח החופש-והוצבה ההקדשה "לאנשי המעלה המולדת אסירת תודה".
בזמן הקיסרות הראשונה 1806 –המבנה שמש פעם כאתר קבורה לאנשי המעלה ופעם כאתר פולחן.בקריפטה-נתמנו ארונות קבורה,בעוד באזור העליון התקיימו טקסי דת בעיקר להנצחת הקיסר. מ-1830-1821 –לא שימש המבנה כפנתאון,לואי ה-18 ושארל העשירי הפכוהו-לכנסייה בלבד. המונרכיה של יולי[המהפכה] השיבה למקום את יעודו כפנתאון שכונה מעתה" מקדש התהילה"[אולם באותה תקופה איש לא ניטמן בו]. בין1851-1848 בתקופת הרפובליקה השנייה כונה המבנה "מקדש-האנושות" בזמן הקיסרות השנייה-1870-1851 המבנה חזר לשמש ככנסיה וההקדשה הוסרה ממנו. רק משנת 1885 [מועד קבורת ויקטור הוגו]חדלה הבזילקה מלהתקיים,מאז  ועד היום משמש כפנתאון.
המבנה
המבנה הוא דוגמה מוקדמת לסגנון הנאו-קלאסי עם חזית שנבנתה על פי המודל של הפנתאון ברומא.האדריכל סופלו התכוון לשלב את התאורה והקלילות של הקתדרלה הגותית יחד עם העקרונות הקלאסיים וההדר של האדריכלות היוונית.
אורכו 110 מטר ורוחבו 84 מטר-הפסדה המרכזית מעוטרת ב-22 עמודים קורינתיים ומעליהם גמלון משולש –ציור שמולדת צרפת מעניקה זרי דפנה לגדוליה.המבנה בצורת צלב יווני,מוכתר בכיפה בגובה 83 מטר[משקל 10 אלף טונות]מהאדריכלות הביזנטית.מושפע ממבנה כנסיית סנט-פול בלונדון וכנסיית הדום.בתוכו ציורים של הקדושה סנט זנבייב-המתארים את חייה.
זהות יהודית
בינואר 2007 הנשיא זאק שיראק הסיר את הלוט מעל לוח
הוקרה לכבודם של 2600  איש שהוכרו כחסידי אומות העולם ע"י מוסד יד ושם בישראל,הודות לתרומתם להצלת יהודים בשואה[75% מיהדות צרפת
ניצלה בזכותם].
עם זאת סרב שיראק בשנת 2006 להעביר את עצמות דרייפוס לפנתיאון בהגדירו קורבן ולא גיבור.
מי מחליט על קבורה?
הקבורה לקוחה מהמסורת של מצרים העתיקה,יוון ורומי. בימי המהפכה הצרפתית "הפנתאונזציה"- ההחלטה הייתה בידי האסיפה המכוננת הלאומית,וכיום –בידי נשיא הרפובליקה[שארל דגול,פרנסואה מיטרן וזאק שיראק-שאפו לעטר את כהונתם בקבורת אנשים בפנתאון]. מעל אלף שמות חקוקים על הקירות-סופרים,הוגי דעות,גיבורי המהפכות.
פרשת דרייפוס—   Dreyfus Affair
פרשת דרייפוס מהווה אחד האירועים ההיסטוריים המכוננים של הרפובליקה השלישית בצרפת , ונותר כסמל של אוזלת יד הממשל נוכח קריסה אתית של מערכת משפט על רקע קרע חברתי ,פוליטי וצבאי , ישן ומתמשך ואווירת לאומנות ואנטישמיות גואה ועוינות מוחצנת כלפי המדינה השכנה -גרמניה .
פרשת דרייפוס מתרחשת בצרפת שסועה ופצועה , חלושה ועמוסת זרמים ועימותים בפן הפוליטי , החברתי ,  והצבאי. כל אלה יהוו כר נוח מאוד לאשר יתרחש במשך 12 שנים .
רקע פוליטי.
הרפובליקה ה—III  בת חצי יובל והיא מוחלשת מכח שלושה משברים שפקדו אותה , המשאירים תצרף פוליטי רב זרמים ועימותים ( שמאל וימין קיצוני, אנרכיסטים , תומכי רפובליקה מול מצודדי מלוכה ועוד..)  משנת 1893 עד 1896 מתחלפות 5 ממשלות ו –3 נשיאים ,כולל  Sadi Carnot שנרצח  , עד אשר קמה ממשלה יציבה יחסית ובעיקר פייסנית , אשר תסייע בשתיקתה לרמיסת ערך הצדק בפרשה העגומה.
רקע צבאי .
סיפוח חבל אלזאס לגרמניה ב –1870 עדייו פועם בלב הפטריוטי של הצרפתי שמבקש נקמה . שר המלחמה מרסייה מואשם בחיבה ליהודים ואי חשיפת מרגלים ,ולכן יפעל לחשיפת ההדלפות בשנת 1894, וחקירה המצביעה על דרייפוס נוחה מאוד בהיות הקצין גם יהודי גם יליד אלזאס ,וגם חניך האקדמיה הפוליטכנית -שאיננה אלא יריבתה החדשה והמרה של שושולת הקצונה הוותיקה מ– Saint-Cyr , בעלי איפיונים מלוכניים .
 רקע חברתי
סוף המאה ה—19 מתאפיין בעלייה תלולה בלאומניות ואנטישמיות . Edouard Drumont   מוביל כתב עת אנטישמי פופולארי  ”La libre parole  ” (הדיבור החופשי) . פרשת השחיתות בתעלת פנמה במרכזה רוזן יהודי ריינאך מלבה ביתר שאת את תחושת העם נגד היהודים.
תקציר הפרשה
בתום שנת 1894 , סרן Alfred Dreyfus  , קצין תותחנים במטה הכללי  ,יהודי מחבל אלזאס שבגבול צרפת גרמניה  מואשם בריגול חמור , ונידון למאסר עולם בגלות על אי השטן , לא הרחק מחופי ברזיל . על אף זעקת חפותו גם במעמד הורדתו  בדרגה ,העם הצרפתי מאמין שדרייפוס אשם.
 

משפחתו של דרייפוס , בראשה אחיו  Mathieu, ואשתו  אינם אומרים נואש ופועלים בכל המישורים ע“מ להוכיח את חפותו . בשנת 1896  אלוף משנה Picquart (מראשי הביון הצרפתי) חושף את זהות הבוגד האמיתי אולם המטה הכללי מסרב לאמץ את האמת ואף מגלה את פיקאר לצפון אפריקה. באותה שנה סגנו—Henry מפיץ מסמך מזוייף המתקף לכאורה את אישומו של דרייפוס.
בשנת 1897 נשיא הסנאט  ( Scheurer Kestner) משתכנע מחפותו של דרייפוס ובעיקר מחולשת ההוכחות ששימשו את בית הדין לכדי כתב אישום  ,ולאחר תלונה רשמית של מתיא מתנהל משפט נגד Walsin-Esterhazy  (הבוגד האמיתי) , אולם לתדהמת כל מחנה דרייפוס , האחרון מזוכה בתום משפט קיקיוני בתאריך 10/01/1898 .
האבסורד אינו מותיר אינטלקטואלים רבים אדישים , בראשם Emile Zola שמפרסם מניפסט בר 6 עמודות בעמוד הראשון של העיתון  L’aurore   שבו פונה ללא אחר מאשר לנשיא צרפת (צעד תקדימי בתקופה זו) , מתמצת לפי עיניו את הפרשה ואינו בוחל להאשים מעורבים בה ללא תלות במעמדם  באי צדק ,זדון לעיתים טיפשות או סניליות. התפוצה העצומה ( מעל ל—300,000 עותקים) תגרור מחד קרע ברור בין המחנות (בעד ונגד דרייפוס) עם תיבול אנטישמי מובהק אך מאידך מהווה ראשית המפנה בפרשה , החלשות הממשל ומחנה לוחמני שלא יירתע עד חשיפת האמת.
לאחר מעצרו והתאבדותו של קצין המודיעין  Henry שמודה כי זייף מסמך המצודד בבגדיתו של דרייפוס-  ועדת ערעורים ראשונה באוקטובר 1898 מבטל את פסק הדין , ומזמין את דרייפוס למשפט חדש בעיר Rennes ,שבסופו יוכרע הדין באישום מגוחך ”בגידה בנסיבות מקלות“      , ו  - 10 שנות כליאה . דרייפוס המותש נכנע ומקבל עליו את חנינת הנשיא אולם מתנגד להיכלל בחוק החנינה הגורפת משנת 1900 .
הסוציאליסט Jean Jaures  מוכיח את חפותו של דרייפוס לכל ,ואין מנוס ממשפט חוזר , לאחר בקשה לוועדת חקירה ממלכתית שבסופו יזוכה דרייפוס לחלוטין , בתאריך 12/07/1906  ,יוחזר לשרות ולדרגת קצין ואף יקבל את אות לגיון הכבוד .
דרייפוס עוד ישרת את צרפת במלחמת העולם הראשונה ,בדרגת אלוף משנה. הוא יילך לעולמו בתאריך 12/07/1935—בדיוק 29 שנים לאחר קביעת חפותו המוחלטת.
תאריכים 
09/10/1859— לידת  אלפרד דרייפוס.
10/05/1871— סיפוח חבל אלזס לגרמניה בהסכם פרנקפורט.
20/04/1890— מתקבל לאקדמיה הצבאית .
21/04/1890— נישא ל –Lucie Hadamart.
19/11/1892— פרשת השחיתות תעלת פנמה נחשפת ,הברון היהודי
                   Reinach שם קץ לחיו -גלי אנטישמיות גוברים בצרפת.
01/01/1893— דרייפוס מתחיל סטאז‘ במחלקות המטכ“ל.
שנת 1894—   חשד לדליפות מידע לגרמניה ,שר המלחמה Mercier מורה על
                   חקירות  סודיות.
ספט‘ 1894—  חשיפת ”מכתב ההודעה“ שיעמוד כראיה מרכזית בפרשה.
05/10/1894— דוח ע“י Paty Du Clam  המצביע על דרייפוס כמחבר
                   ההודעה המודיעינית לגרמניה .
19/12/1894— תחילת המשפט.
22/12/1894— דרייפוס מואשם בבגידה חמורה ,למאסר עולם בגלות.
05/01/1895— טקס הורדה בדרגה באקדמיה צבאית ליד שדרות מארס
14/04/1895— תחילת הגלות באי השטן באוקיינוס האטלנטי בתנאים
                  לא אנושיים.
מרצ 1896—   גילוי זהות המרגל האמיתית (Walsin Esterhazy ) הן ע“י 
                   אחיו של דרייפוס ,הן ע“י ראש המודיעין.
06/09/1896— דרייפוס  נאזק למיטתו מדי לילה.
01/11/1896— קצין המודיעין Henry  מחבר מסמך סרק שיש בו כדי לתקף
                   את האשמות נגד דרייפוס.
10/01/1898— הבוגד אמיתי נשפט ומזוכה בפארסה משפטית בוטה.
13/01/1898— ”אני מאשים“ של Emile Zola  בעיתון ”השחר העולה“ 
                   לנשיא צרפת מופץ בתפוצת שיא  -ויהווה נקודת
                   המפנה בפרשה.
04/06/1898— הקמת ”המועצה לזכויות האדם“  בצל הפרשה ובעיקבותיה.
31/08/1898— אל“מ  Henry  מודה בזיוף , נעצר ושם קץ לחייו.
07/08/1899— משפט  חדש  בעיר Rennes לאחר ביטול המשפט הראשון 
                   ע“י ועדת הערעורים.
09/09/1899— דרייפוס שוב מואשם בבגידה ”בנסיבות מקלות“ ונדיון ל 10
                   שנות מאסר.
21/09/1899— דרייפוס נעתר לבקשת חנינה מהנשיא.
26/12/1900— חקיקת חוק החנינה גורפת לכלל המעורבים 
                   בפרשה ,דרייפוס  מתנגד להיכלל בחוק ונאבק על  טיהור שמו.
07/04/1903— הסוציאליסט Jean Jaures מסיים  הוכחת חפותו של דרייפוס ,
                   ונעתר  לקיום וועדת חקירה ממשלתית בפרשה.
22/06/1904—דרייפוס מעיד שוב בביה“מ  לערעורים.
12/07/1906— קריסת  טוטאלית של פסקי הדין הקודמים -מבוססי שקר כזב
                  ולא מחזיקים מים , זיכוי מלא של דרייפוס ,חזרה לצבא.
21/07/1906—הענקת אות לגיון הכבוד לדרייפוס.
04/06/1908— התנקשות בדרייפוס בעת העברת אפרו של Zola לפנתאון
                   (מבצע  ההתנקשות יזוכה)
1914-1918— משתתף במלחמה כקצין מילואים בדרגת אלוף משנה.
11/07/1919— מקבל אות אביר לגיון הכבוד.
12/07/1935—אלפרד דרייפוס נפטר בגיל 75 מהתקף לב.
05/07/2006—נשיא צרפת Jacques Chirac מחליט לא להעביר את קבר
                  דרייפוס לפנתיאון.
הידעת?
הדיעות חלוקות אם פרשת דרייפוס דירבנה את הרצל לקיים את וועדת באזל . על אף שהוא עצמו טען שכן ,אין הנושא מועלה כלל בכתביו , ויש עדויות רבות כי הבעיה היהודית העסיקה את חוזה המדינה שנים קודם לכך.
ישנה השערה הגורסת כי שמו של דרייפוס עלה כתוצאה מהלשנה אנונימית של קולגה , וזו אולי הסיבה להתעקשות מערכת המשפט לחלוט אישום על אף חולשת הראיות .
 ישנה השערה הגורסת כי בתיק סודי שהועבר ע“י שר המלחמה לבית הדין—היו מסמכים בעלי אופי הומוסקסואל בין המרגלים ע“מ להבאיש את האשם בעיני השופטים.
תולדות הקבארט– The Cabarets 
תולדות הקברט
שורשי הקברט הם בצרפת.המילה קברט תחילה התייחסה לבית מרזח , מוסדות בהם נהגו למזוג משקאות אלכוהולים כגון ליקר.ההיסטוריה מתחילה סביב שנת 1880 בפרברי פריז.הייתה זו תקופה שלאחר המהפכה התעשייתית השנייה , החברה הצרפתית הרגישה חופשית ומשוחררת ותרבות הפנאי החלה לפרוח.מעמד הביניים החל להיפתח ,האיפוק שאיפיין אותו התחיל להמוסס והדבר הוביל למיזוג חברתי ותרבותי בתוך החברה.משוררים , אומנים ויוצרים נהגו להיפגש באולמות היכן שהחליפו חוויות ,דעות ויצירות בינם לבין עצמם.אולמות אילו , התפתחו למה שנקרא קברט ,שזה בעצם סוג של מופעי תיאטרון שפעלו לרוב בלילות בשילוב מוסיקה , ריקודים ושירה ולעיתים כלל הופעות של קומיקאים , קוסמים ,פנטומימאים ואחרים העוסקים באומנויות הבמה.
מאפיינים
הקברט נבדל ממקומות בילוי אחרים בין היתר בשל העובדה שמכילים בתוכם בר ו/או מסעדה ובניגוד לתיאטרון רגיל , הצופים יכולים לשתות , לאכול ואף לשוחח בינם לבין עצמם בזמן ההופעה.האוירה היא לגמרי לא פורמלית , הקהל התערבב עם האומנים והייתה אינטרקציה מעניינת מפגש של אנשים שונים בעלי רקע ומעמד שונה אשר באו להינות מהמופעים.בניגוד לתיאטרון שהישיבה היא בשורות מושבים , בקברט הישיבה היא סביב שולחנות הפרוסים בכל רחבי האולם.קטעי מופע הקברט נעו בין סאטירה פוליטית לבידור קל , כמוכן הופיעו במופעים רקדניות ה CANCAN .ריקוד הCANCAN  מוצאו בצרפת של ראשית המאה ה19 מבוצע ע"י מספר של רקדניות העומדות בשורה ולבושות גרבים ארוכות וחצאיות ארוכות.במהלך הריקוד , רגליהם מונפות אל על ורגליהם נחשפות דבר שנחשב באותם ימים לא מוסרי ואפילו מגונה ולכן העניק לריקוד נופך של ריקוד של פרוצות.מופעי הקברט הולידו יוצרים רבים , ביניהם נמנים: ג'ורג' ברסנס ,סרג' גיינסבורג , אדית פיאף ועוד.
קברטים בפריז
CHAT NOIR
הותיק בין הקברטים , נוסד
ב1881 ב ) מונמארט שבפריז – צרפת) התאפיין בקהל של אומנים ויוצרים ובתחילת דרכו הציג מופעי תיאטרון צללים. אינו פעיל
MOULIN ROUGE
נוסד ב 1889   ברובע PIGALLE בפריז - ייחודו היה רקדניות ה CANCAN אשר היו ידועות כיפהפיות אמיתיות. ריקוד הקאן-קאן היה ידוע כפרובוקטיבי וסקסי הן בריקוד והן בלבוש הרקדניות .
FOLIES BERGERE
נוסד ב 1869 אך בסוף המאה ה19 החל עם מופעי קברט כמתחרה רציני של ה-  -MOULIN  ROUGE   נמצא ברובע 9
 
PARADIS LATIN
נוסד ב 1802  ע"י נפוליאון כתיאטרון , נשרף ב1870 אך שופץ ע"י גוסטב אייפל ב1889 .נחשב לקברט הפריסאי האוטנטי האחרון שנשאר. נמצא ברובע ה 5
LIDO
נוסד בשנת 1946  , שם הומצא  המונח "ארוחה+הופעה" - diner spectacle . נמצא בשאנז אליזה ברובע ה - 8 .   
קתדרלת נוטרה-דאם- Notre dame de Paris
רקע היסטורי
בימי תחילת הנצרות , נהר הסיין לא היה בתוואי המוכר לנו היום , אלא עיקולו התפצל לשתי זרועות עד לגבעת מונמארטר ויצר כאן אי גדול מימדים ומקום אסטרטגי של מעבר יבשתי בציר צפון-דרום. כאן התיישבו השבט הגאולי:פאריזי (Parisii) שבשפה קאלטית פרושו " אלה בעלי הקלחת" – אותה קלחת הנחוצה להזנת הנשמות בעולם הבא , אך מוכרת לנו כמקור לשם עיר הבירה.
בתקופה זו נוסד היכל רומי לאל יופיטר , במקביל לכנסיות סודיות (250 ad)  ותת קרקעיות בשליחות סאן דניס (Saint Denis)  -הבישופ הראשון של פריז  (האגדה מספרת כי לאחר שנכרת ראשו , צעד עוד 6 קילומטרים עד למונמארטר ). מתקופת הקיסר קונסטנטינוס  וחיבוק הנצרות באימפריה – ייבנו זה אחר זה 3 כנסיות לשרת אוכלוסייה מקומית הולכת ומתעצמת :
א. בשנת 360 בקרבת גדות הסיין על שם סאן-אטיין .
ב. בשנת 555 בצו מלך פריז כילדבארט 1 (Childebert 1) בנו של כלוביס 1 עבור הבישופ סאן- ג'רמאן (Saint Germain)  . הכנסייה תהרס ע"י  הנורמאנדים בשנת 857 ותשוחזר בשנת 907 ,ותהפוך לקאטדרלה ראשית כנגד כנסיית סן אטיין הסמוכה.
ג. בשנת 1163 מתחילה בניית קתדרלה ראויה לאוכלוסייה שגודלת מ – 4000 נפשות , ל – 20,000 ו – 50,000 . האפיפיור  אלכסנדר III ישים את אבן הפינה , והיא תיבנה ע"י  מוריס דה סולי , ואודון דה סולי (Maurice , Odon de Sully)  . הבנייה תימשך כ – 200 שנה , עד שנת 1363 ולכן טומנת בחובה מקצת אלמנטיים רומאנסקיים (ההיכל – תקופה קדומה) , וברובם גותיים .
בשנת 430 , הדוקטרינה הנוצרית  מחדדת את חשיבותה של אמו של ישו   -"גברתנו"  (Notre Dame / Madonna) , שעל פולחן שמה לצד ישו תיקרא הקתדרלה  .
תאריכים נבחרים
שנת 1161 החלטה לבניית הקתדרלה.
שנת 1163 הנחת אבן פינה.
שנת 1239  לואי IX (Saint Louis) מניח את כתר הקוצים
                    בקתדרלה בהמתנה להשלמת בניית הקאפלה הקדושה.
שנת 1363 סיום הבנייה , יש הטוענים כי הבנייה המשיכה עד
                    1419 (השער האדום)
שנת 1456 פתיחת המשפט הקדוש לטיהור שמה של ז'אן דארק
                    (Jeanne d’Arc).
שנת 1594 המלך הנרי ה- 4 כובש את פריז ונושא  כאן תפילת .
שנת 1804 נפוליאון בונאפארט מכתיר עצמו למלך/קיסר.
שנת 1831 הסופר ויקטור הוגו מחבר את יצירת המופת    
                    “Notre Dame de Paris” , בעלת השפעה מכרעת
                    לשיקום עתידי של המקום.
שנת 1845  ועד שנת 1865 – שיקום ושיחזור ע"י Viollet Leduc ,
                    בתקציב שיא וחורג של 12 מיליון פראנקים דאז.
שנת 1853 נפוליאון ה – 3 נישא שם
שנת 1970 טקס לזכרו של גנרל דה-גול.
שנת 1996 טקס לזכרו של נשיא פראנסוא מיטראן.
שנת 2007  טקס לזכרו של Abbe Pierre .
הגיבן  - אגדה ?
בפאסאדה הצפונית ניתן להבחין בפסל שמי שעלול להיראות כגיבן. אולם עדות  יותר מוחשית  מכתביו של Sibson ,( בעל מלאכה אנגלי באתר)  כעשור לפני חיבור הרומן ע“י ויקטור הוגו  ,שבו הוא מספר על  בנאי גיבן   שאהב בדידות , וייתכן שמהווה המקור של דמות קואזימודו ברומן
ברחבת הקתדרלה—הפארבי (Parvis) מלשון גן-עדן  , נמצאת נקודת ה– 0 ממנה מחושבות כל הדרכים היוצאות מפריז . מקורה מצו מלכותי משנת 1750 .
מבקרים
הקתדרלה אינה האתר החינמי המבוקר ביותר בצרפת, עם  13 מיליון כניסות בשנה , כמעט כמו יורודיסני ( 15 מיליון מבקרים) , אך פי 2 ממגדל אייפל או ארמונות ורסאיי . להשוואה , בקתדרלת שארטר (Cathedrale de Chartres)  המרהיבה  מבקרים רק 1.5 מיליון איש בשנה . בכותל המערבי ביקרו כ—10 מיליון מתפללים בשנת 2010 .
קשת לה דפאנס– L’arche de La Defense
"הבניין מוקדש להומניזם ולא למלחמה"
קשת דה לה דפאנס נמצאת במערב פריז בצרפת. ב – 1982 אירגן פרנסואה מיטרגן בניין שהוא המשך הציר ההיסטורי שמתחיל ממוזיאון ה- ”לובר“ עד בניין זה.
הקשת מסמלת את כח ההנדסה בתעשייה הצרפתית. תמיד גאה בהתקדמות הטכנולוגית שלהם.
האדריכל שזכה במכרז בין 400 פרויקטים הוא אוטו וון ספריקל. הפרויקט זכה בגלל הפשטות, העוצמה והטוהר.
האתר המרשים ביותר ברובע לה דפנס הוא הקשת, שהוקמה במסגרת אחד המבצעים האדריכליים הגדולים והמדוברים ביותר בשנות ה-60 של המאה ה-20, בהשקעה עצומה ובתוצאות מופלאות. זהו בניין משרדים בן 35 קומות שנראה כמו קובייה חלולה. הבניין של 100 מטר מרובע כמעט. 300000 טון ומונחים על 12 עמודים. בין העמודים יש סדרה של לוחות עשויות מניאופרן כדי לספוג רעידות ושינויים בחומרים בשל מזג האוויר. הקירות החיצוניים מצופים ב-2800 לוחות זכוכיות אטומים. קורות בטון של 70 מטר מחזיקות גג של 10 דונם הונחו על 110 מטר בדייקנות מושלמת. הבניין ממוקם בציר ההיסטורי של פריז הוא נוטה 6.3 מעלות על צידוכי רוצים שהאשליה אופטית תהיה טובה. מניחים שהקשת נוטה הצידה עקב מיקומה של רכבת תת קרקעית בדיוק מתחתיה.
השער מצופה בשיש קאררה והוא מרשים בצורה בלתי רגילה. יתר על כן, הוא בנוי על אותו ציר בדיוק, עליו ניצבים בקו אחד הלובר, שער הנצחון של הקרוסל, גני טילרי, כיכר הקונקורד והאובליסק, שאנז אליזה ושער הנצחון הגדול. כשעומדים בפתחה של הקשת הגדולה אפשר לראות מרחוק בקו ישר, אפילו ביום שהראות בו לא טובה, את שער הנצחון הגדול, וביום שהראות טובה בו, אפילו מעבר לכך. המשמעות הסמלית ברורה מאליה: זהו המשך ישיר, טבעי וחדיש של כל ההיסטוריה של פריס המתמצה בציר הזה.
העמוד הדרומי של הקשת הגדולה מכיל את משרדי הממשלה לתעשייה כבדה. העמוד הצפוני שייך לחברות ממלכתיות. אפשר לעלות באחת מן המעליות הפנורמיות של הבניין אל הגג לתצפית רבת רושם. הגגון שתלוי בתוך החלל שובר את הסימטריה וגם נותן צל.
בקומת הגג מוצגות גם תערוכות צילום תיעודיות והיסטוריות.
האזור כולו סביב לקשת הגדולה מכיל מרכז מסחרי, שהוא אחד הגדולים מסוגו באירופה, ובתוכו בתי מלון, בתי קולנוע, אולמות משחק, משטח החלקה על קרח וחנויות רבות
היסטוריה
שמו של הרובע לה-דפאנס ניתן לו כדי להנציח את קרב הבלימה/ההגנה העקוב מדם שהתנהל במקום בין הצרפתיים לצבא הפרוסי בהנהגת ביסמארק בשנת 1870 .הצרפתיים הובסו בקרב זה ונפוליון השלישי נלקח בשבי והעיר פריז נכבשה.
מיקום
מבחינה מוניציפלית  לה-דפאנס אינו חלק מפריז אלא רשות נפרדת במחוז איל דה-פרנס[אזור פריז רבתי].אך הציר ההיסטורי הופך אותו כחלק בלתי נפרד העיר.
לה דפאנס הוא רובע העסקים והמגורים הסופר מודרני של פריז,מבני ברזל זכוכית בעיצובים מדהימים,ארכיטקטורה חדשנית-כמעט עתידנית,כל אלה ביחד וצרים את אחד הרבעים המעניינים של פריז שאסור להחמיץ. לצד המבנים ההיסטוריים והאמנותיים של העיר עצמה-מראים לנו הצרפתיים כי הם יכולים לבנות "מנהטן" משלהם.
תחילתו של הרובע בסוף שנות החמישים ,כאשר רשות ממשלתית מיוחדת ונתה לאתר ולהקים קריית-עסקים גדולה.נעשתה פנייה לכל האדריכלים בעולם והתוצאה הסופית הולידה רובע מהמם-מבחינה טכנולוגית,פונקציונלית וחזותית.
מיטב החברות הגדולות בעולם פתחו נציגויות כאן.קיימת תשתית תחבורתית מצוינת,מגרשי חניה,אולמות קונגרסים,מרכזי קניות,שטחים ציבוריים ושכירות זולה יחסית לעיר.
נקודת הציון הבולטת ברובע ללא ספק-שער הניצחון המודרני שהוקם בו,והפך לסמלו המסחרי-הוקם ב1989 במלות 200 שנה למהפכה הצרפתית.גובהו של הבניין 110 מטר,הוא תוכנן כמעין גרסת המאה ה-20 של שער  ניצחון,כפרפראזה לשער הנצחון הנאו-קלאסי שנבנה לכבוד נפוליון בונפרטה.
הגראנד-ארש מייצג את ניצחון האנושות והשלום על המלחמה. אחד הדברים שיפה לעשותם בלה דפאנס-זה לעמוד לפני השער הגדול ולהציץ דרכו בקו ישר דימה-רואים בתוך מפתח השער הגדול את שער הניצחון של כיכר האטוואל הבנויה ממש על אותו קו,ואם מתבוננים היטב באופק ניתן לראות גם את אובליסק בכיכר הקונקורד ושער הקאריסל בכניסה ללובר.
לנקודה הישראלית-הרחבה המרכזית של הרובע היא מעין גן אומנותי ובה זורים כ-70 פסלים וציורי קיר שונים,בניהם מזרקת האש והמים שהקים  הפסל הישראלי יעקב אגם.
הרובע היהודי (המארה) –Le Quartier juif
אנו מתקרבים לעבר אחד הרובעים המענינים של פריז, רובע עתיק ששופץ והפך לאתר תיירות ובילוי. בסיור נוכל לראות ולחוש כיצד חיו האצילים המאות ה-16 וה-17. הרובע היהודי נמצא במרכז הרובע.
מארה (MARAIS) פרושו ביצה במאה ה-13 היה האזור ביצה אחת גדולה ודרך ראשית מזמן הרומאים, היום נקרא הרחוב בשם סנט אנטואן (RUE ST-ANTOINE). המלך אוגסטין בנה חומה מסביב לפריז ששמשה גם המחיצה בין העיר לביצה. מסדר אבירי המקדש החל לנקות את האזור מביצות, אבל רק במאה ה-16 וה-17 התחיל האזור באמת להתפתח במיוחד לאחר שהמלך הנרי הרביעי בנה את הכיכר המלכותית Place Royale  ששונה אחר כך לפלאס דה ווז'  ( Place des Vosges ( ולרובע נהרו בני אצולה שבנו שם אחוזות מגורים שקבלו את הכניוי HOTEL. דגמיו הרבים מפארים את פריז.
המקום משך אליו אנשי רוח ופילוסופים שהתארחו אצל המשפחות האצילות.כמו כן נבנו שתי כנסיות ST. PAUL, ST. GERVAIS ומשכו אליהם כמרים ונגנים מפורסמים אבל בסוף המאה 17 התחילו האצילים להתרחק יותר לעבר וורסאי ולפובור סן ג'רמן ובמקומם התישבו אומנים וסוחרים זעירים . המהפכה הצרפתית הותירה צלקות עמוקות והחווילות נזנחו או נהרסו בידי בני העם כדי לבנות מקומות מגורים חדשים. בשנת 1962 ביוזמת שר התרבות דאז גובשה תכנית לשיפוץ פני העיר ושימורה. הוא הורה לא לשנות את החזיתות אלא לשקמם בצורתם המקורית.
הרובע מצליח לשלב בין קסמו העתיק ולבין החיים המודרניים .במרכז מארה עומד הגיטו היהודי של פריז ראשיתו במאה 12 ושמו רובע היהודים או באידית ה"פלעצל".
הקהילה היהודית בצרפת בכלל וזאת שבפריז היא אחת הגדולות העתיקות והמפוארות שבקהילות אירופה. ראשיתה הוא עוד לפני המאה הראשונה לספירה, בזמן הכיבוש הרומי. במשך השנים היא גם ידעה עליות ומורדות ביחס החברה והשלטון כלפי חבריה. היא גם היתה הראשונה שזכתה לשיויון זכויות מלא. אבל אם נחזור לימי הביניים בתקופה שבה שיגשג לימוד התורה, התארגן שלטון יחיד המתבסס על ספרי החברה והנצרות התחילו היהודים לחוש חריגים באוכלוסיה ואכן בשנת 1182 גזר שליט פריז לסלק את היהודים מאחוזותיו. זה הזמן בו יצאו היהודים מחוץ לחומה ובנו את הרובע היהודי מחוץ לחומה.הקהילה היהודית היתה הראשונה שקבלה שיוויון זכויות מלא, זה קרה בזמנו של נפולאון הראשון. ואז הוקמה מערכת מוסדות דת המנוהלת ע"י ה"הקונסיסטואר" – מועצה. מרכז הרובע התנהל ברחוב רוזייר ועד היום חיי החברה הם מסביב. רוב החנויות נשארו כפי שהיו במאה ה-12.
ניתן לראות שם חנויות אוכל קטנות, איטליזים כשרים,מאפיות ובתי קפה קטנים.היתה תקופה בה ניסו לשכנע את היהודים למכור חנויות ודירות . כדי לחדש את הרובע, אבל התושבים לא רצו למכור והעדיפו להשאירן ריקות על מנת לשמור על צביון המקום.במשך השנים האיזור התפתח בזכות התושבים החדשים שהגיעו מצפון אפריקה והוסיפו ניחוח ים תיכוני,הם גם השלימו את מספר היהודים שהושמדו.
התקופה השחורה הגיעה בזמן מלחמת העולם השניה כאשר ממשלת וושי בשיתוף פעולה עם הנאצים פשטו על הרובע ורבים מהם הובלו למחנות המוות.
ברחוב  ג'פרואה ל'אנשייר מס. 17(RUE GEOFFROY –L'ASNIER) הוקם מוזיאון קטן לזכר הניספים, יד זכרון לקדוש היהודי האלמוני. הוא הוקם בשנת 1956 ומוצגים בו תמונות ומסמכים מימי מלחמת העולם השניה. אש תמיד בוערת בתוכו. חלק גדול מתושביו הוא אורתודוכסי ושייך לשני בתי כנסת האחד נמצא הרחוב רוזייר(RUE DES ROSIERS) מספר 25 והשני נמצא ברחוב פבה (RUE PAVEE) מספר 10 הוא נבנה בסגנון הארט נובו ותוכנן על ידי הקטור גווימאד שהיה מפורסם בזכות תכנון המטרו בפריז. בבית מספר 7 נמצאת המסעדה המפורסמת של ג'ו גולדברג, המעוז הקולינרי של המטבח היהודי. יש עוד כמה מסעדות מוכרות כמו אצל מריאן, לה אס פלאפל. בשנים האחרונות התחיל האזור להשתנות הוקמו בו ברים לעליזים ומצד שני גלריות וחנויות אופנה עילית.
הרובע הלטיני –Le Quartier Latin
הרובע הלטיני שבגדה השמאלית והדרומית של הסיין, משתרע על פני הרובע החמישי וחלק מהרובע השישי. האזור נפרש משדרות סן-ז'רמן ועד גני לוקסמבורג. נהר הסיין מחלק את העיר ל"עליונה" מצפון לסיין ול"תחתונה" מדרום לו ,בו למעשה נפרש הרובע הלטיני.
עוד בימי הביניים היה זה מרכז לימודים גדול, שמשך אליו מלומדים מכל רחבי צרפת ואירופה. ברובע מצויים אוניברסיטת סורבון היוקרתית(La Sorbonne), שהוקמה עוד בשנת 1253 ,הקולאז' דה פרנס, בית הספר הגבוה למנהל ומוסדות נוספים, ברובע נמצאים גם היום מוסדות השכלה גבוהה שונים, כגון האקול נורמל סופרייר, אקול דה מין (École des Mines), קמפוס אוניברסיטת ז'וסייה (Jussieu university campus), אוניברסיטאות פריז קמפוסים 6 ו-7, האקול פוליטכניק (École Polytechnique), אקול נסיונל סופרייר דה בוזאר-בית הספר הגבוה לאמנות(École Nationale Supérieure des Beaux-Arts), הקולז' דה פראנס וספריית סן-ז'נבייב (bibliothèque Sainte-Geneviève), כמו כן כמה בתי ספר יוקרתיים (לואי לה-גרן, אנרי IV).ובשוליו נמצאים גני לוקסמבורג המרהיבים והפופולריים. הוא אזור הבילויים והשעשועים של פריז מצד אחד, והאזור האינטלקטואלי-סטודנטיאלי שלה, מצד שני.
מקור השם בלטינית, שהייתה השפה שבה דיברו באוניברסיטאות ובבתי הספר בימי הביניים; כבר אז שימש האזור כמרכז להשכלה גבוהה. הימצאותם של סטודנטים צעירים רבים בשטח, גרמה לפריחתם ושגשוגם של מקומות הבילוי, והרובע שוקק חיים עם מגוון רחב של חנויות ספרים, בוטיקים, בתי קפה קטנים, תיאטראות, מאורות ג'אז ומסעדות זולות.אוניברסיטת הסורבון  לא הייתה מוסד החינוך הראשון שנפתח ברובע. קדם לה בית ספר אחר שהוקם על ידי הנזיר והתיאולוג אבלאר, שנאלץ לברוח על נפשו, ביחד עם כמה אלפים מתלמידיו, לאחר שנתפס מקיים מערכת יחסים אסורה אם אישה בשם אלואיז. הם הגיעו לגדה השמאלית, שנראתה מספיק רחוקה מכדי שירדפו אותם עד לשם, והקימו במקום בית ספר תיאולוגי.מלומדים מכל רחבי אירופה נהרו אל הרובע ללמוד וללמד בו, והוא לא שקט על שמריו אלא גדל והתפתח בהתאם.
פרסומו הגדול של הרובע הלטיני בא לו בעקבות מהפכת הסטודנטים של שנת 1968. אחד ממנהיגי המפגינים היה סטודנט יהודי בשם דניאל כהן-בנדיט שכונה גם "דניאל האדום"(הוא היה ג'ינג'י...) היה בעל דעות קיצוניות לאותה תקופה כמו: הגירה חופשית לצרפת, לגליזציה של סמים קלים, ונטישת האנרגיה הגרעינית .הסטודנטים הפגינו כנגד חוקיים שמרניים ונוקשים מדי באוניברסיטאות שלהם.
ונאבקו למען שיפור תנאי הלימודים. מנהיגי הסטודנטים הועמדו לדין משמעתי, והחלה הסלמה מהירה. הפגנה של תלמידי הסורבון דוכאה על ידי המשטרה באלימות מופרזת, ו'דני האדום', מנהיג הסטודנטים, הלהיט את הרחובות.
הרובע הפך לזירת קרבות בין סטודנטים חמומים לבין השלטונות, כאשר אבני הרחוב העתיקות נעקרו ממקומן והושלכו לעבר השוטרים, או נערמו ביחד עם גדרות ועמודים כדי להקים מחסומי דרכים, בריקדות ועמדות התגוננות.
נזק רב נגרם לרובע, למבנים שבו ולחנויות רבות, אך לאחר שהושגו הסכמים מסוימים ונערכו רפורמות שתאמו את דרישות הסטודנטים - שב הסדר אל כנו והרובע חזר להיות שקט ורגוע מבחינה פוליטית, אך חי ותוסס מבחינת הבילויים והאווירה הסטודנטיאלית על כל המשתמע ממנה.
כיום, חלקו של הרובע הפך למדרחוב שוקק חיים, מלא וגדוש במסעדות אתניות - יווניות, סיניות, תורכיות ועוד. שווארמה וקוסקוס מוצגים בחלונות הראווה, הן כדי לספק לסטודנטים הזרים הרבים את מאכלי הבית שלהם, והן כדי לקרוץ לתיירים הגודשים את המקום. ניתן למצוא בו מסעדות ידועות יותר כמו: "קפה לאה"(café Lea) –שמכונה גם הנקודה הלוהטת של הגדה השמאלית, "בית הטארט", בר שחביב על בימאי הקולנוע טרנטינו- "לה רפלה" (la Raffle) וכמובן את "פלאפל מעוז".
הרובע מלא בחנויות ספרים רבות, כיאה וכראוי לאזור בו מצויים סטודנטים רבים. חנויות ביגוד זולות נפתחות חדשות לבקרים, ובתי הקולנוע בסביבה פעילים מאד ומציגים סרטים קלאסיים ואמנותיים.
לעת ערב, נמלאים בתי הקפה והמסעדות בצעירים קולניים, ובלילה חוגגים כולם בדיסקוטקים עד השעות הקטנות של הלילה האווירה השורה על הרובע היא בוהמית וצעירה, אבל גם קוסמופוליטית בגלל התיירים הרבים הנמשכים אליו . לאורכה של שדרת סן מישל חנויות רבות, מסעדות ובתי קפה.
ראויה לציון כי בכיכר סן מישל, מוצבת המזרקה המרשימה עם פסלו של מישל והדרקונים. ברחובות המסתעפים משדרת סן מישל יש חיי לילה תוססים. המוני אדם נוהרים אל הסמטאות, ונהנים ממופעי רחוב, מסעדות זולות, מגוונות ואותנטיות רבות.
הרובע הלטיני נמצא ברובע החמישי בפריז. הרובע הינו אחד מהמקומות העתיקים בפריז, קדם לו  רק האי איל דה לה סיטה האי שנמצא בלב נהר הסיין.הרובע נקרא הרובע הלטיני כי שפת ההוראה באוניברסיטת סורבון שנוסד בשנת 1253 הייתה לטינית.האוניברסיטה נקראת על שם הכומר רובר דה סורבון שהיה הכומר המוודה של לואי ה-9 ובקש ללמד תיאולוגיה ל-16 מלומדים עניים.האוניברסיטה בראשיתה הייתה ברחוב המספוא  RUE DE LA FOUARRE כי הסטודנטים ישבו על ערמות מספוא בעוד שהמרצים למדו תחת כיפת השמיים על שולחנות חמור (פלטות הנשענות על רגליים
תומכות ).
הרובע הלטיני הוא הרובע הסטודנטיאלי של פאריז. אוירה בלתי מכופתרת ובתי קפה הומים, קהל סטודנטים.לא תמיד היה הרובע שקט. בשנת 1871 התגוררה בכיכר סן מישל הקומונה הצרפתית הקיצונית שהציתה  את ארמון הטיולרי, ובשנת 1978 היווה הרובע את לב התקוממות הסטודנטים בראשות  דני האדום. 
את הסיור ברובע מומלץ להתחיל בכיכר סן מישל . מסביב לכיכר נמצאים  מדרחובים מלאי בתי קפה ומסעדות עממיות : יווניות ,תורכיות,וטוניסאיות בעלות צביון ים תיכוני.נציין ברובע שני רחובות : רחוב הנבל  RUE DE LA HARPE שהיה מובלעת יהודית בימי הביניים וקרוי על שם נבל דוד. ורחוב סן סוורין St Severin  עם כנסיה גוטית מפוארת שבנייתה החלה במאה ב 13 ונמשכה 300 שנה, גם בסביבתה פזורות מסעדות מזרחיות יווניות בעלות צביון ים תיכוני ניתן להשיג שם מגוון מאכלים  שונים מפיצות ,קוסקוס ועד מאכלי בשר , ולסיים בקינוח של גלידה מקומית.
הברון האוסמן שהרס את פריז ובנה רחובות ושדרות רחבות בנה את שדרות ST MICHEL בשנת 1869 אולם הותיר את רחובות הרובע הלטיני על כנם ורחובות רבים השתמרו כרחובות ימי הביניים.פרט לאוניברסיטת הסורבון יש לציין גם מוזיאון קלוני עם אוסף הויטראז’ים,ציורי קיר וגילופי עץ מימי הביניים, ואת הפנתיאון שבו קבורים כל גדוליה של צרפת : רוסו,וולטיר,
אמיל זולא ,מארי קירי ועוד.
La Sorbonne
הסורבון , בצרפתית : Sorbonne או  La Sorbonne הוא כינוייה של אוניברסיטת פריז (  Universite de Paris )מקור כינויה של האוניברסיטה במכללת הסורבון - ה"קולז' דה סורבון  (Collège de Sorbonne)  נוסדה במחצית השנייה של המאה ה-12, ב-1257 על ידי רובר דה סורבון  (Robert de Sorbon)הכומר המוודה של המלך לואי התשיעי, והיא קרויה על שמו.
זוהי אחת האוניברסיטאות הידועות בעולם, ורבים מזוכי פרס נובל נמנים עם בוגריה. רחוב פואר – "רחוב המספוא", זהו המיקום המקורי של האוניברסיטה של פריז, שפעלה במאות ה- 13 וה- 14 תחת כיפת השמים.בתקופה זאת, נהגו הסטודנטים לשבת על ערימות מספוא שהונחו על האדמה, ואילו המרצים, שהידועים שבהם היו סנט תומס מאקווינאס ודאנטה, לימדו כשהם ניצבים ליד "שולחנות חמור" (לוחות הנשענים על רגליים תומכות).בעת הקמתה למדו בה 20 סטודנטים לתאולוגיה. שמה של האוניברסיטה יצא לפניה בכל אירופה, וכבר במאה ה-13 למדו בה כ-20,000 תלמידים, שהתגוררו בפריז והפכו אותה למרכז הידע של אירופה באותה תקופה.הסורבון הפכה להיות המוסד התאולוגי העיקרי של צרפת, ובוגריה נקראו לפתור שאלות תאולוגיות שהטרידו את ראשי הכנסייה. בין השנים 1622-1626 שיפץ הקרדינל רישלייה את בנייני הסורבון, ולאחר מותו בשנת 1642, נקבר בקפלה של הסורבון (שנבנתה לכבודו בשנת 1637).בשל היחסים הקרובים בין חברי הפקולטה של הסורבון לכנסייה, נסגרה הסורבון במהלך המהפכה. המוסד נפתח מחדש על ידי נפוליאון בשנת 1808 על מנת לשמש אוניברסיטה של העיר פריז. בסוף המאה ה-19 הפכה הסורבון למוסד חילוני.רחוב דה לה סורבון. במספר 12 נמצאים החצר והקאפלה של הסורבון, יצירת הפאר של למרסייה, בן המאה ה- 17.
בדומה לאוניברסיטאות אחרות שקמו בימי הביניים, כגון: אוניברסיטת בולוניה, אוניברסיטת סלמנקה ואוניברסיטת אוקספורד, לא נוסדה הסורבון על ידי חוק מדינה או על ידי צו מלכותי.האוניברסיטה התפתחה סביב קתדרלת נוטרדאם כגילדה, והסורבון נקראה: "גילדת המורים והמלומדים"(Universitas magistrorum et scholarium) .אוניברסיטת פריז, יחד עם זו בבולוניה, הפכו להיות מודל לחיקוי לאוניברסיטאות שקמו לאחר מכן.באוניברסיטה היו  ארבע פקולטות: אמנות, רפואה, משפטים ותאולוגיה. הפקולטה לאמנות הייתה הפחותה בחשיבותה, אולם על מנת להתקבל לפקולטות האחרות היה הסטודנט חייב לסיים את הפקולטה לאמנות.
רבים כיום מזהים בטעות את הסורבון עם אוניברסיטת פריז. לאמיתו של דבר, הסורבון הוא רק אחת מתוך 13 היחידות המרכיבות את האוניברסיטה, מעין קולג'.בשנת 1968 הייתה הסורבון מרכזה של מהפכה תרבותית שנודעה כ"מהפכת הסטודנטים". בעקבות מהפכה זו נסגרה האוניברסיטה בפעם השנייה בהיסטוריה (הפעם הראשונה הייתה בעת כיבוש העיר פריז על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה).
בעקבות מאורעות מאי 1968 בוצעה רפורמה באוניברסיטה והחל מ-1 בינואר 1971 חולקה הסורבון ל-13 אוניברסיטאות נפרדות.הפעם השלישית בה נסגרה האוניברסיטה הייתה בשנת 2006 לאחר הפגנות סטודנטים נגד חוקי העבודה החדשים בצרפת, שבמהלכן השחיתו סטודנטים את רכוש האוניברסיטה, ניפצו חלונות והשחיתו פריטים היסטוריים בני מאות שנים.
לאחר חלוקת האוניברסיטה לשלוש עשרה אוניברסיטאות נפרדות הפך הקמפוס הוותיק של האוניברסיטה, שנמצא ברובע הלטיני - ברובע החמישי של פריז, למשכן הרקטור של כל האוניברסיטאות.באוניברסיטת פריז למדו בשנת 2010 336,000 סטודנטים.
השאנסונים  –The “chansons” epoque
שירים טובים אהובים על כל אחד בעולם גם אם אינו מבין את השפה בה מושר השיר כאלה הם השנסונים הצרפתיים שהושמעו ונאהבו בכל העולם.
פירוש: שאנסון - שיר קל, עממי, פופולרי. שנסיונר  - זמר קברטים.
מאפייני השנסונים הצרפתיים -  שיר חילוני, קליל ומלא עליצות, מילים שביטאו את רחשי לב העם ושילב סטירה חברתית עם ליווי באקורדיון ומבצעים בעלי נוכחות בימתית.
השאנסון הצרפתי החל את דרכו בצרפת כשיר פוליפוני (מושג מתחום המוזיקה, שמשמעותו הימצאותם של שני קולות או יותר בו-זמנית. אחת הצורות הידועות של מוזיקה פוליפונית הוא הקאנון) בשלהי ימי הביניים ובתקופת הרנסאנס, ובצורתו המודרנית היה בקברטים ובמיוזיק-הול של הגדה הימנית בפריז ובעיקר ברובע המונמרטר.מחבר השאנסונים החשוב הראשון היה גיום דה-מאשו, שחיבר יצירות בשלושה קולות בתבניות קבועות במהלך המאה ה- 14.
הבולטים מבין מבצעי השנסונים במאה העשרים: אדית פיאף, ז'ק ברל, ז'ורז' ברסנס, ז'ורז' מוסטאקי, איב מונטאן, ברברה, סרז' גינזבורג, ז'ולייט גרקו, ודלידה.
השאנסונים הצרפתיים התחילו לצוץ בארץ בתרגומים שונים, בין השאר בפי להקות צבאיות ("אילו ציפורים"), ונעמי שמר תירגמה רבים מהם עבור הזמר יוסי בנאי.יש גם דוגמאות הפוכות - שירים שנכתבו והושרו בישראל בעברית ותורגמו לצרפתית, והם שנסונים לכל דבר. דוגמה לכך הוא "רק הד קולך" של איתן פרץ ונחום היימן.
אדית פיאף
(1915-1963)
אומרים ששאנסונייה טוב הוא זה שמצליח לספר את הסיפור באמינות.
פיאף לא סיפרה סיפורים. כל הדברים הקשים עליהם שרה נלקחו ישירות מחייה שלה. הכנות והריאליזם שאפיינו אותה הם סוד ההצלחה שלה. פיאף נולדה לרחוב; אמה זמרת רחוב ויצאנית אלכוהוליסטית ממוצא איטלקי נטשה אותה. אביה שהיה אקרובט נודד הפקיד אותה אצל סבתה. כשהייתה פיאף בת שבע צירף אותה אביה להופעותיו בקקס ובמועדוני הלילה.
הפריצה הגדולה הייתה בשנת 35´ כאשר גילה אותה לואי לפלה שהיה מאושיות חיי הלילה של פריס, ומשם הכל היסטוריה.כונתה 'פיאף' – "ילדת ציפור הדרור".
פיאף היתה 'מלכת השאנסונים' - מהגדולות בכל הזמנים ואחת הזמרות הצרפתיות האהובות ביותר בעולם כולו. יש סברה שהתפרנסה גם מזנות.
בשנת 1936 הוציאה את תקליטה הראשון, שזכה להצלחה, האיש שגילה אותה, נמצא מת בדירתו בפריז, נחשדה במעורבות ברצח. הצלחתה אמנם נבלמה אך היא חזרה להופיע באולמות קטנים ואף ברחוב, ולאט לאט חזרה להיות שוב לזמרת מוערכת ואהובה.
במלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי בצרפת המשיכה לשיר, תוך שהיא שרה שירי אהבה המעודדים את ההתנגדות לכיבוש הנאצי. סייעה לאמנים יהודים שנרדפו על-ידי הנאצים והמשטרה הצרפתית.גילתה את איב מונטאן וגם את שרל אזנבור .
לאחר המלחמה,  התפרסמה בכל העולם. הופיעה מספר פעמים בניו יורק ושרה בקרנגי הול. בעידודו של השחקן הצרפתי מוריס שבליה שחקה ושרה בסרטים והמשיכה לערוך סיבובי הופעות באירופה, ארצות הברית ודרום אמריקה.
נפטרה בביתה שבדרום צרפת ב-10 באוקטובר 1963, בגיל 48, לאחר שחלתה בסרטן הכבד. ההודעה על מותה התעכבה במשך יום שלם כדי שיהיה ניתן להעביר את גופתה לקבורה. מקום קבורתה הפך מוקד עליה לרגל של מעריציה. 
איב מונטאן
(1921-1991)
שחקן קולנוע, מגדולי זמרי השאנסון הצרפתי.
נולד כאיבו ליבי בעיירה האיטלקית. זמן קצר לאחר לידתו עזבה משפחתו את איטליה ועברה לצרפת.
מונטאן גדל במרסיי ובצעירותו עבד כספר במספרה של אחותו ולאחר מכן החל לעבוד בנמל מרסיי.
את קריירת השירה שלו החל כזמר מועדונים. ב-1944 התגלה על ידי הזמרת אדית פיאף, אשר צירפה אותו להופעותיה, יעצה לו והוא אף היה למאהבה.
מונטאן זכה בהכרה בינלאומית כשהשתתף בכמה סרטים, ובשנת 1951 התחתן עם השחקנית סימון סיניורה ושניהם כיכבו בכמה סרטים יחדיו. כמו כן ניהל רומן עם השחקנית מרילין מונרו, והופיע איתה בסרט.
בשנת 1985 נפטרה אשתו סימון סיניורה. זמן קצר לאחר מכן התחתן מונטאן עם העוזרת האישית שלו, ובשנת 1988, כשהוא בן 67, נולד בנו היחיד.
שארל אזנבור (1924)
נולד בפריס ב 1924, להורים אומנים, אב זמר ואם שחקנית ממוצא ארמני. כיום בן 88 (נכון לשנת 2012) ומופיע עד היום.
החל להופיע בגיל תשע, פריצתו הגדולה היתה כאשר אידית פיאף גילתה אותו, צרפה אותו לסיבוב הופעות שלה בצרפת וארה"ב וגם שרה איתו.
אזנבור הוא לא רק זמר, הוא מלחין ומשורר.
שר בצרפתית, אנגלית, איטלקית, ספרדית, גרמנית, רוסית, ארמנית, פורטוגלית ונאופליטנית.
אזנבור מכר יותר מ-100 מליון תקליטים.
בשנת 1998 נבחר אזנבור בסקר שנערך ע"י ה-CNN לאומן המאה ה-20 כאשר הוא מקדים את אלוויס פרסלי ואת בוב דילן, אזבור קיבל כ 18% מכלל הקולות.
ב-2006 החל אזנבור בסיבוב הופעות פרידה עולמי סיבוב הנמשך עד היום.
אזנבור היה תמיד מעורב פוליטית, בעיקר בעיניני ארמניה, זו מינתה אותו ב-2009 לשגרירה במוסדות האו"ם בזנבה, וכמו-כן לשגריר ארמניה בשוויץ.
אזנבור נשוי בפעם השלישית, אשתו כיום היא סוודה, יש לו 6 ילדים, והוא חי כיום בג'נבה.
מספר משיריו תורגמו או קיבלו נוסח עברי. אחד הבולטים שבהם "באביב את תשובי חזרה" ובוצע על ידי צוות הווי הנח"ל ולאחר מכן על ידי להקת הנח"ל.
שער הנצחון– Arc de triomphe
ההסטוריה של השער
אחרי ניצחונו המזהיר של נפוליאון בקרב אוסטרליץ ב 1805 הבטיח נפוליאון לחייליו כי יצעדו הביתה לפאריז" תחת קשתות ניצחון", ואכן השער הוזמן ע"י נפוליאון בשנת 1806 מידי מהאדריכל ז'אן שלגרן , תיכנון המבנה ערך כשנתיים והנחת היסודות למבנה הענק ארכה כשנתיים נוספות. בשנת 1810 נישא נפוליאון למארי לואיז בתו של קיסר אוסטריה והוא היה נחוש לעבור עם כלתו תחת שער הניצחון ומכיון שהשער לא היה מוכן עדיין בנה לו האדריכל דגם של השער עשוי עץ ובגודל טיבעי ודרכו עבר הזוג.בתקופתו של לואי ה 18 נעצרו העבודות והן החלו מחדש בתקופת שילטונו של לואי פיליפ ולבסוף הושלם השער בשנת 1836.ב 15 לדצמבר 1840 הובאה גופתו של נפוליאון לפריז ותהלוכת ההלוויה עברה מבעד לשער הניצחון בדרכה לארמון האינווליד .בשנת 1940 לאחר כיבוש פריז ע"י הגרמנים  ערך צבאה של גרמניה מצעד ניצחון מתחת לשער על מנת להראות את ניצחונם של הגרמנים על הצרפתים ובשנת 1944 לאחר שחרור צרפת ערך הגנרל שארל דה גול מצעד ניצחון מתחת לשער הניצחון.
המיקום
שער הניצחון נמצא בליבה של פריז במרכזה של כיכר האטואל (כוכב) ששמה ניתן לה מכיון שיוצאות ממנה 12 דרכים וממבט מלמעלה זה נראה בצורת כוכב. השער ממוקם בסופו של השאנז אליזה ומהצד השני של השער רואים את איזור לה דאפנס
השער עצמו
השער גובהו 50 מטר ורוחבו 45 מטר כאשר בקצהו העליון ישנו משטח תצפית שממנו נשקף נוף מרהיב של שדרות שאנז אליזה מצד אחד ואזור לה דפאנס מהצד השני.
בצד המזרחי מתחת לקצהו העליון של השער ומעל הקשת אנו רואים 30 מגיני אבירים שכל אחד מהם מציין ניצחון של נפוליאון בקרבות באירופה או באפריקה.
מתחת למגינים אנו רואים את תבליטי האפריז מעשה ידי האומנים: רוד,ברון, ז'אקה ועוד כאשר בצד המזרחי מוצגים חיילי הצבא יוצאים לקרב ובצד המערבי רואים אותם שבים עטורי ניצחון.
בצד המזרחי בחלקו התחתון של העמוד הימני אנו רואים את יצירתו של פרנסואה רוד
"המארסייז" פסל  המתאר את יציאתם של המתנדבים היוצאים בשנת 1792 להגן על המולדת, ומעל פסל זה אנו רואים תבליט המתאר את הלווית הגנרל מארסו בשנת 1795 בקרב מול האוסטרים.
בחלקו התחתון של העמוד השמאלי  ישנו תבליט של קורטו המתאר את הסכם שנברון משנת 1809, מעל פסל זה ישנו תבליט מאבן של ברנאר "קרב אבו קיר" המתאר את ניצחון נפוליאון על התורכים ב 1799 .
בצד הצפוני קיים תבליט של ז'טה המתאר את קרב אוסטרליץ ובתבליט החיילים שוברים את הקרח באגם זאטשאן על מנת להטביע את חיילי האוייב.
על קירותיו הפנימיים של השער  על הקשתות הקטנות מצויינים שמותיהם של 558 קצינים בצבא הקיסר נפוליאון שנהרגו ושמותיהם של אילו שנפלו בקרב  מודגשים ע"י קו תחתון.
הגישה אל שער הניצחון היא דרך מנהרה תת קרקעית, כאשר העליה אל מרפסת התצפית היא מתבצעת בתוך רגל אחת של השער והירידה דרך הרגל השנייה.
מתחת לשער ממוקם קבר החייל האלמוני ממלחמת העולם הראשונה, עצמות החייל הועברו לאתר ביום שביתת הנשק בשנת 1920 ואש תמיד הודלקה בטקס רישמי.
מידי שנה נערך טקס זיכרון באתר ב 11 לנובמבר יום שביתת הנשק עם גרמניה בשנת 1918 .
על הקבר של החייל האלמוני נכתב:"כאן קבור חייל צרפתי אשר נפל למען מולדתו 1914-1918 "
שדרות שאנז אליזה
שדרות השאנז התחילו כשדות של ארמון הטווילרי ( Palais des Tuileries ), מעונה של מארי דה מדיצ'י אשתו של אנרי הרביעי. בשנת 1616 מארי דה מדיצ'י ביקשה להאריך את הגן בשדרת עצים ארוכה ( לימים שדרות השאנז אליזה ), עד לכיכר האטואל.
שדרות השאנז אליזה הן מהשדרות המפורסמות בעולם.מיקום חנות בשדרות השאנז אליזה מהווה סמל לסטטוס ומעמד, חנויות כגון: חנויות אופנה, בתי קפה יוקרתיים, סוכנויות רכב.
אורך השדרה היא 2 ק"מ והיא מתחילה בכיכר הקונקורד עד לכיכר הכוכב ( Place de l'Étoile ).השדרה היא נקודה מרכזית בציר שנקרא אקס היסטוריק ( Axe Historique ) שמתחיל במוזיאון הלובר ונגמר בקשת הגדולה ( גרנד ארש – Grand Arche ) שברובע לה דיפנס.
תרומתו של פראנסואה מיטראן 
Francois Mitterrand works
לאורך כל הדורות התחוללו שינויים בפריז - רבעים נבנו מחדש, מבנים חשובים נבנו, נהרסו ונשכחו ואחרים החליפו אותם בנוף ובתודעה. פריז התפתחה ויפתה ממלך למלך, מחשמן לקיסר. כל אחד ואחד ביקש להותיר בעיר הבירה יד לשמו ולתקופתו. אם נבחן את המונומנטים החשובים, ניווכח לדעת שרובם ככולם הם פרי יוזמתם של שליטים (מגדל אייפל הוא חריג), וכי היוזמות של גורמים פרטיים ועסקיים מועטות מאוד בתחום זה. גם עיריית פריז אינה חתומה על הגשמות אדריכליות רבות, ואפילו הברון אוסמן, שהרחיב מאוד במחצית השנייה של המאה ה־19 את גבולותיה של פריז מערבה ובנה את הרבעים המודרניים דאז, פעל במצוות הקיסר ולא העירייה. עד היום מופקדת העירייה בעיקר על בניית שכונות מגורים למעוטי יכולת.
פיתוחה של פריז במושגי הדר ויופי שמור זה 20 שנה ויותר לדרי ארמון האליזה (Palais de l’Elysée), משכן הנשיאים. על פי החוקה של הרפובליקה החמישית, יש לנשיא "תחום שמור", בעיקר מדיניות החוץ והביטחון. הנשיאים פומפידו, ואלרי ז'יסקאר ד'אסטן, ובמיוחד פרנסואה מיטראן, שכונה "המלך" ופעל בהתאם, הם הוסיפו לתחום השמור את הטיפול האישי בפריז ושמרו עליו בקנאות.
ההבדל המהותי בין מלכים לנשיאים לא היה באופן השימוש בכספי ציבור, אלא במטרה שלשמה הוצאו. המלכים נהגו לבנות לעצמם ארמונות, מצודות והיכלות דת מפוארים. הנשיאים הקימו בעיקר אתרי תרבות חילוניים להמונים, בקנה מידה שעניין את העולם כולו.
פומפידו, ד'אסטן, מיטראן - כל נשיא יזם משהו משלו, פיקח על התכנון והביצוע בשטח, סייע להתגבר על קשיים ומצוקות, תכנוניות ובעיקר תקציביות. במשך זמן מה פעל גם משרד ממשלתי לעבודות הגדולות, ועל אף שהיה חלק מהממשלה של איש הימין שיראק, היה כפוף למרותו של הנשיא הסוציאליסטי מיטראן.
כל נשיא טיפח "בייבי" משלו, לעיתים פעוטון שלם של פרויקטים, אך גם השלים באדיקות, או עם שינויים מועטים, את יוזמות קודמו והזמינו כאורח כבוד לחנוכת האתר שיזם. כאילו לא היה עימות ימין־שמאל, כאילו היו הכל מאוחדים באותה גישה ממלכתית שפריז הנצחית היא של כולם, ואין גבול למה שראוי להשקיע בהאדרתה.
כבר מימי דה גול בנו בפריז כמה מבנים מרשימים, אך עדיין לא מהותיים מבחינת שינוי פניה של העיר ועתיד התיירות בה. בייחוד, התחילו לפנות את רובע השוק הסיטונאי שבלב הכרך, ההאל (Halles), שמכונה גם "הבטן של פריז", לראנז'יס (Rungis), הסמוכה לנמל התעופה אורלי (Orly). את המלאכה המשיך הנשיא ז'ורז' פומפידו, שנבחר ב־1969. מרכז פומפידו, שבנייתו החלה ב־1972 והוא מנציח את שמו של הנשיא, היה סנונית ראשונה בגל של בנייה מונומנטלית, שיכבוש את פריז בשנים הבאות וישנה את פניה לנצח.
עבור מיטראן האומנות הראשונה היא ארכיטקטורה. אפשר לראות את הקסם שבארכיטקטורה משתקף בכתביו. לתשוקה הפרטית הזאת הייתה ההשפעה הגדולה ביותר על ימי נשיאותו והיא באה לידי ביטוי בפרוייקטים הגדולים או העבודה הגדולה (Grands Travaux or Grands Projets) כך ידועים הפרוייקטים של פרנסואה מיטראן
רשמית הייתה זאת תוכנית שהייתה אמורה ליצור מונומנטים מודרניים בפריז. פריז, עיר המוניומנטים המסמלת את תפקידה של צרפת באומנות, פוליטיקה והכלכלה בסופה של המאה ה20. היוזמה לתוכנית זאת הייתה של הנשיא ה-21 של צרפת, פרנסואה מיטראן.
יש סרט שמתאר את תחילת עבודות הלובר בו מספר מיטראן כי אחרי שנבחר אמר לו חבר "אתה צריך לעשות משהו עם הלובר" מיטראן שבצעירותו נהג ללכת ללובר ומצא את הסביבה שלו מכוערת מאוד כשהחצר משמשת כמגרש חניה ושקשה מאוד למצוא את הפתח.מוזיאון שאינו נוח לציבור מיושן מעופש, ואין די מקום ליצירות. הוא היה מתוסכל מהמצב והחליט שרוצה לשנות אותו ובתור הנשיא היה בידו את הכח. אפשר לאמר שהייתה לו אובססיה לנושא שינוי הלובר. הוא החליט שני דברים כבסיס, אני רוצה להוציא את משרד האוצר מהלובר (בזה הוא ראה קרב סימבולי בין הכסף לאומנות, בו ניצחה האומנות) ואני רוצה להפוך אותו למודרני, ומשם התחילו הפרוייקטים להתגלגל.
רוב הפרויקטים הגדולים החדשים תוכננו ועוצבו בידי אדריכלים זרים מאיטליה, שווייץ, דנמרק, קנדה ועוד, שזכו בתחרויות. לא נעים לגאווה הלאומית, אבל הצרפתים נהגו בהגינות. וכך יש לאתרים העכשוויים ביותר חותם רב לאומי של ראשית שנות השבעים. לפרויקטים היקרים והעצומים הללו יש שם: העבודות הגדולות, הגראן טראוו (Les Grands Travaux). אלה הם פרויקטים ענקיים, מרביתם נקודתיים, רוב רובם מוסדות אמנות ותרבות, חלקם בנייה חדשה, וחלקם שיפוץ מרהיב של מבנים קיימים והסבתם. כל אחת מהתוכניות עלתה למשלם המיסים מיליארדי פרנקים.
 מיטראן ראה בתוכנית (שעלותה הוערכה 2.4  ביליון יורו) אפשרות להחיות את העיר יחד עם השמוש בארכיטקטורה העכשווית לפוליטיקה של המפלגה  הסוציאליסטית. היקף הפרוייקט ואופיו היומרני הושוו  לתוכניות הבנייה של לואי ה14. הצרפתים קרו לו פרעה או המלך לציין את גרנדויוזיות הפרוייקטים.
מיטראן ידע לקרוא את המפה ופעל על מנת להפוך את פריז למקום בו תקבלנה החברות את התנאים שימשכו אותן להעביר את משרדיהם אליה ויצא בסידרת מפעלים לקידום רעיון זה.
התוכנית הגרנדיוזית התחילה ב 1982 התוכנית הייתה תרגיל בתכנון אורבני. התוכנית הייתה 8 בנינים מונומנטלים ששינתה את קו הרקיע של העיר בשני עשורים. הבנינים שנכללו בפרוייקט הם הפירמידה של המוזיאון הלובר, מוזיאון אורסיי, פארק וילט, מכון העולם הערבי, האופרה בסטיל   , הקשת הגדולה בדפנס, משרד האוצר , מוזיאון  ימי הבינים ( Cluny )  והספריה הלאומית הצרפתית (האחרונה והיקרה ביותר מבין כל הבנינים). לא כל הפרוייקטים התחילו תחת שלטונו של מיטראן, מוזיאון אורסיי, הקשת בדפנס ופאק וילט התחילו תחת שלטונו של ג'יסקאר דיסטאן, אבל הם יוחסו למיטראן כיוון שהעיר שינתה צורה תחת שילטונו.
לצד רצונו לחדש את התרבות הלאומית, מיטראן שאף ליצור מדינה מודרנית, ולהוסיף לאוצר-המילים האדריכלי שלה את סגנון העתיד הניכר היטב בתחנות מטרו בפריז הבנויות בסגנון הי-טק. הפרויקטים נועדו לסמל את תפקידה המרכזי של צרפת באמנות, בפוליטיקה, ובכלכלה של העולם בשלהי המאה העשרים.  מעבר לכך נועדו הפרוייקטים להמריץ את כלכלת צרפת, גם דרך יצירת מקומות עבודה חדשים בפרוייקטים, ודרך הגדלת התיירות הנכנסת לפריז. הצרפתים כינו אותו בשם "פרעה", כדי לסמל את שיגיון הארכיטקטורה אדיר המימדים שלו
לתכנונםשל המבנים , צרפת ערכה תחרויות בינלאומיות שהשתתפו בהן אדריכלים מרחבי העולם. על הפרויקטים הגדולים האלה נמנים בין השאר: פארק לה וילט, הקשת הגדולה (La Grande Arche), מכון העולם הערבי ורחבת מוזיאון הלובר (Louvre). בניית המונומנטים הגדולים, ממשיכה את מסורת תקופת הבארוק, אך בניגוד למלכי צרפת שבנו בעיקר ארמונות למען עצמם, הנשיאים הצרפתיים בני זמננו בונים מונומנטים מרשימים למען העם.
פרויקט הקשת הגדולה
הקשת הגדולה (1983-1989) הממוקמת ברובע המסחר והעסקים לה דפנס(La Défence) בצפון-מערב פריז, מציינת את קצה הציר העובר דרך שדרות אליזה( (Champs Elysees שהקטע הראשון שלו הונח בפריז על-ידי מעצב הגנים לה נוטר (Le Notre) (1613-1700). הקשת תוכננה על-ידי האדריכל הדני יוהאן אוטו פון ספרקלסן  (מת לפני סיום העבודה). מונומנט זה שממדיו עצומים (רוחב 108 מטר, גובה 110 מטר ועומק 112 מטר), נחנך ב-14 ביולי 1989 לציון מאתיים שנה למהפכה הצרפתית. מיטראן בחר בעיצוב של ספרקלסן כי ראה בו ייצוג של טוהר ועוצמה.  
-. הקורות האנכיות העצומות של הקשת משמשות למשרדים, והקורה האופקית העליונה היא מוזיאון ומרפסת תצפית, שפריז נשקפת ממנה בזווית לא מוכרת. בניית הקשת הסתיימה בשנת 1989 והיתה אחד הפרויקטים האחרונים של מיטראן. 
קשת הדפנס, אוטו פון ספקלסון.
המונומנט סוטה מעט מהציר של שדרות אליזה ושובר כך את הסימטריה שמשני צדיו. סטייה זו לא הייתה מתוכננת מראש, אך היה בה צורך כדי למנוע פגיעה של יסודות הבניין ברשת המנהרות שמתחתיו, מצפון לקשת הגדולה נמצאת כיכר המפרידה בינה ובין גורדי השחקים של האזור. אין מכוניות בסביבה זו כי התחבורה בה היא תת-קרקעית.
הקשת הגדולה הוקדשה לאחווה. היא נתפסת כגרסה של קשת ניצחון למאה העשרים ונועדה להיות מונומנט לאידאלים אנושים ולא לנצחונות צבאיים. שלא כמו בקשת הניצחון, אין כאן סיפורים המסופרים על-פני השער. הקשת הגדולה דומה יותר לדף לבן שעליו דיבר המשורר הצרפתי סטפאן מלארמה  (1842-1898), דף המחכה שיכתבו עליו. לצד הגישה הרואה בקשת הגדולה ביטוי לאינסוף האפשרויות הפוטנציאליות הגלומות בדף הריק, יש הרואים בה ביטוי לניצחון הניהיליזם.
. למרגלות הקשת, אגב, ניצבת המזרקה של האמן הישראלי יעקב אגם.
הגדול והמרשים בגראן טראוו בכלל ובמעשי מיטראן בפרט הוא "הלובר הגדול" - פרויקט שנמשך שנים, נבנה שלבים שלבים ורק לאחרונה הושלם  כליל. הוא זיכה את פריז במוזיאון הגדול, היפה והמשוכלל באירופה, ואולי בעולם כולו. הדגם לחיקוי היה מוזיאון ארמיטאז' שבסנט פטרבורג, רוסיה, אך הלובר חדיש ממנו מבחינת תנאי התצוגה והביקור.
בסביבות שנת 1200 נבנה הלובר כמבצר. במחצית המאה ה־16 הוסב המבנה לארמון המלך, ורק לאחר המהפכה הצרפתית, בשנת 1793, החל המבנה את הקריירה שלו כמוזיאון ציבורי. לפני שיפוץ המוזיאון, היה הלובר מיושן ומסובך למבקרים בו. אוצרות אמנות נרקבו במרתפים ובעליות גג, לא מוגנות מחום, קור ולחות, בשל חוסר בשטחי תצוגה. 
היום הלובר הוא מוזיאון נפלא: רציונלי, מאורגן היטב, ידידותי למוצגים ולהמוני המבקרים. שיפוץ הלובר - במסגרת תוכנית השיקום שכונתה "גראן לובר" - היה אחד הפרויקטים הגדולים של שנות השמונים; בין השאר, נוספה למבנה פירמידת זכוכית בגובה 21 מטר, הניצבת בכניסה אליו. בתחילה היא נחשבה לביטוי של חוסר טעם, אבל בהמשך הצליחה לכבוש את לב המבקרים,
מתחת ללובר נכרתה "עיר" תת קרקעית של בתי מלאכה, דרכי גישה, מעבדות ומחסנים, וגם מרכז קניות. בבת אחת הפך מוזיאון הלובר לאטרקציה התיירותית מספר אחת באירופה, אבן שואבת לא רק לזרים, אלא גם לפריזאים.
הבעייה שניצבה בפני פאי בשנות השמונים של המאה העשרים, הייתה לשלב ישן וחדש. הפתרון שהציג היה כניסה ראשית למוזיאון דרך פירמידה (שבסיסה ריבועי עם אורך צלע 35,50 מטר וגובה 21,50 מטר) מזכוכית (בעובי כ-1.9 ס "מ) ומפלדה – צורה אדריכלית עתיקה ביותר הבנויה מחומרי היי-טק. הפירמידה הנמצאת במרכז הכיכר של מוזיאון הלובר (ששימשה לפני כן כמגרש החנייה של משרד האוצר הצרפתי שבו חנו מאות מכוניות), מאפשרת למבקרים כניסה באור טבעי לאגפים התת-קרקעיים של המוזיאון.
הפירמידה בכניסה ללובר והתוכנית שלה. (אי.אם פאי— האדריכל ) :
מיטראן בחר בפאי ללא תחרות, דבר שהחל את הסערה סביב בניין הפירמידה, עד שפאי הוציא דגם. בשנים שעברו מאז הפך פרוייקט הלובר להצלחה הגדולה ביותר של העבודות הגדולות.
פאי בחר בפירמידה שהיא הצורה ההנדסית המרחבית התופסת שטח גדול ביותר וחלל קטן ביותר. בעוד שהפירמידה בגיזה היא אטומה וכבדה, הפירמידה בלובר היא שקופה וקלילה. בעיצובה ניכרת השפעת האדריכלים המודרניסטים המתבטאת באיכות החלל ובחשיבות האור והאוורור.
מערבה לפירמידת הכניסה, ומתחת לפני הקרקע, נמצאים מרכז קניות ומספר אולמות אודיטוריום. מרכז הקניות כולל פירמידת זכוכית הפוכה, גרסה קטנה יותר של פירמידת הכניסה, שהקודקוד שלה תלוי כמטר מעל הרצפה ובסיסה מגיע לגובה מפלס הרחוב. פירמידה זו, יוצרת תחושת חוסר יציבות, בניגוד לפירמידה המונחת על בסיסה, המעבירה תחושה של יציבות מרבית.
מלבד עיצוב הכניסה למוזיאון, המטרה שניצבה בפני פאי הייתה להגדיל את שטח המוזיאון, תוך הרס מינימלי של המרכז ההיסטורי. הוא עיצב מחדש את אגף רישליה (Richelieu) בבניין הלובר, שבו פעלו משרדי משרד האוצר הצרפתי עד שנת 1989. אגף זה שנפתח ב-1993, לציון מאתיים שנה למוזיאון, מאפשר הצגת מוצגים רבים, שלפני כן לא נמצא מקום להצגתם. עם זאת, למוזיאון יש עדיין עשרות אלפי ציורים במחסניו.
אף אחד מעשרת הפרויקטים שיזם מיטראן לא היה שנוי במחלוקת כפי שהיה פרויקט הרחבת מוזיאון הלובר. בניית פירמידת הזכוכית עוררה התנגדות רבה בקרב רבים בפריז, אך אפילו מצדדי המסורת האדוקים ביותר, היו מעדיפים את הפירמידה הזו, על-פני מגרש החנייה עם כל זיהום האוויר שנלווה אליו. כאשר נפתחה הכניסה החדשה למוזיאון ב-1989, הפירמידה הוכיחה עצמה כאפקטיבית מאוד באפשרה כניסת קהל גדול של מבקרים, ובהיותה למוקד משיכה אהוב לתושבי העיר ולתייריה.
פאי אמר שבחר בצורת הפירמידה כי זו הצורה שבמבנה שלה היא יציבה יותר מכל צורה אחרת. השימוש בזכוכית ובפלדה לבניית הפירמידה מציין שזו עבודה בת זמננו השוברת מסורות אדריכליות מהעבר.
פארק דה לה וילט
זהו פרוייקט אשר מיטראן לא היה מעורב בו, ואכן השמועות אומרות שמאוד לא אהב את התוצאה.
ב-1983 האדריכל השווייצי ברנארד טשומי נבחר בתחרות למתכנן הראשי של פארק דה לה וילט (de la Villette Parc) הנמצא בצפון-מזרח פריז, על שטח של 500 דונם אשר לפני כן היה מרכז של בתי מטבחיים. זהו פארק עירוני למאה העשרים ואחת, המעוצב לשמש כמרכז בידור, כמקום של מפגש חברתי ומגע עם הטבע. בעיצוב הפארק, טשומי מבטא ניתוק והיעדר קשר בין צורה ובין ערכים חברתיים, המהווים לדעתו סימפטום למצב חדש הרחוק מההומניזם של המאה ה-18, כפי שהוא רחוק מהתורות המודרניסטיות השונות.
בפארק דה לה וילט טשומי יצר מבנים שכינה אותם בשם פולי (Follies, ביחיד: folly באנגלית, או folie בצרפתית, מילולית: טיפשות, שיגעון, וגם כינוי לבתים פרטיים שנבנו מחוץ לעיר במאה ה-18), מבנים אדומים מפלדה בהשראת פארק דה לה וילט הוא הפארק הראשון שנבנה בהשראת פילוסופיה דקונסטרוקטיביסטית. טשומי רצה לעצב את הבניין המקוטע הגדול ביותר בעולם. דרידה עודד אותו להתייחס לצורה לפני שהוא מתייחס לפונקציה, בניגוד לגישה המודרניסטית שעל-פיה צורה באה בעקבות הפונקציה.. רובד הקווים הישרים והמפותלים משמש לתנועת הולכי רגל שחוצה את הפארק בדרכים אפשריות אחדות. הקווים הישרים בפארק הם מאפיין קלאסיציסטי המזכיר את גני ורסיי, בעוד שהקווים המפותלים מזכירים את הגן האנגלי בתקופה הרומנטית. לאורך הטיילת המפותלת של הפארק נמצאים עשרה גנים שונים ובהם: גן מראות ("Le Jardin des Miroirs") שבו מראות המצפות מונוליתים יוצרות מראה אשלייתי, גן במבוק בנוה מדבר אקזוטי, גן האיזונים,
בפארק לה וילט, טשומי שבר את מסורת הגנים גם בבנותו גן של מבני הי טק, וגם בעצבו שבילים שאין להם אותה פונקציה של שליטה וסמכות שהייתה לשבילים בפארקים המסורתיים. השבילים לא עוד מקשרים בין מונומנטים או בין מוקדים משמעותיים, אלא מהווים מסלולים חלופיים לטיול בפארק. למטייל שנאלץ לנטוש את ציפייתו למשמעות, לא נותר אלא להיכנע, ולהשתתף במשחק של אי-ודאות ומקריות שהאדריכל מציב לפניו. המונח "פארק" מאבד כאן את משמעותו האוניברסלית.. לה וילט, על-פי טשומי, נתון ליצירה מתמדת ולשינוי מתמיד. משמעותו אף פעם אינה קבועה, וניתן להבינו בדרכים שונות.. אין אמת מוחלטת באדריכלות הפרויקט, כי כל משמעות היא תוצאה של פרשנות, וכל צופה בונה לו פרשנות משלו.
בימי שלטונו של מיטראן הסתיימה גם בנייתו של מוזיאון אורסיי לאמנות מודרנית בתחנת רכבת לשעבר, מבנה יפהפה משנת 1900, שנחנך בשנת 1986. במוזיאון מוצג אוצר של ציורים, פסלים וחפצי אמנות מהשנים 1848־1914, והוא כולל יצירות של אמנים אימפרסיוניסטים ופוסט אימפרסיוניסטים.
תכנונה המבריק של האיטלקייה גאיה אאולנטי שימר קווים לדמותה של תחנת הרכבת ויצר נוף פנימי מרשים. המוזיאון היה לאתר תרבות תיירותי, שתורים ארוכים משתרכים בפתחו תדיר, ובאולמותיו צפוף לעיתים כמו בקרונות המטרו בשעה שש בערב
מיטראן הקים גם את מכון העולם הערבי, מול נוטר דאם, שמחצית ממימונו הגיעה ממדינות ערב. האדריכל ז'אן נובל תכנן את המבנה ברוח חדשנית: בין היתר, הוא עיצב חלונות הפועלים כצמצמי עדשה של מצלמה, לפי עוצמת האור הבא מבחוץ. המכון נועד לסמל את האחווה בין צרפת למדינות ערב, אך הוא נכשל כאתר מוזיאלי ובשנתיים האחרונות מנסים לצקת בו תכנים מחודשים.
כסופר ואוהב ספר יזם מיטראן את "הספרייה הגדולה", ששמה הרשמי הוא Bibliothèque Nationale de France - ארבעה מגדלים ענקיים ליד נהר הסיין, בדרום מזרח פריז, שאליהם הועברו במבצע חשאי ספרי הספרייה הלאומית, ששכנו במחסנים צפופים ומיושנים בספרייה העתיקה במרכז פריז. במגדלי הספרייה הרובוטית של מיטראן נשמרות קומות ריקות רבות, ממתינות לספרים שייכתבו ב־30 השנים הקרובות.
אופרה בסטיל היה הפרויקט האישי של נשיא צרפת לשעבר, פרנסואה מיטראן. כאשר נוצר הצורך באולם אופרה חדש, אשר יחליף את בניין אופרה גרייניה, מיטראן הכריז על תחרות עיצוב לבניין האופרה החדש, אשר לבסוף תוכנן ע"י אורגאווי בשם קרלוס אוט. בפועל, הצגות אופרה ובלאט מתקיימות כיום במקביל, גם באופרה גרייניה, וגם באופרה בסטיל.
ואחרון אחרון חביב, מוזיאון ימי הביניים, הגובל בבולוואר סן מישל 
(Boulevard Saint Michel). משהותי הארוכה בפריז, הוא זכור לי כמוזיאון קלוּני (Cluny), הפתוח וסגור לפרקים. לאחר שנים ארוכות של שיפוץ, הוא פתח שעריו ומבטיח עונג רב לחובבי התקופה, שיעמדו משתאים מול כמה משכיות החמדה החשובות ביותר של ימי הביניים. 
סגירת מעגל -הספרייה היא הפרויקט האחרון בסדרת הענקים. בנייתה נמשכה יותר מ־20 שנה, היא העסיקה רבבות אנשים ועלתה מיליארדי פרנקים למשלם המיסים. בכך נסתם הגולל על העבודות הגדולות. מאז תוכניות הבנייה הציבורית בפריז הפכו צנועות יותר, ולמרות צניעותן עולה כל אחת מהן כמה עשרות מיליוני יורו
בחצי השנה האחרונה נוהג נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, להיפגש עם אנטואן גרומבאך לשיחה כמעט אישית לפחות פעם בחודש. גרומבאך, אדריכל ומתכנן ערים יהודי-צרפתי בן 68, הוא אחד המוחות המרכזיים שמאחורי תוכנית המתאר של "פאריס הגדולה" (Grand Paris), שנחשפה לציבור באפריל בשנה שעברה. זאת התוכנית המקיפה והמפוכחת ביותר שהוכנה בעבור העיר מאז ימיו של הברון האוסמן באמצע המאה ה-19, והיא כוללת התייחסות לכל רובד כמעט בחייהם של 11 מיליון תושבים במטרופולין - מנושאי תחבורה ותעסוקה ועד לשימור שטחים פתוחים ורב-גוניות תרבותית. בעיני סרקוזי זו הזדמנות של ממש להטביע את חותמו על עתיד הבירה - סמל מאחד של האומה הצרפתית. סרקוזי החליט ללכת בדרך אחרת. הוא אומר שאינו מתכוון לבנות מונומנט כמו האחרים, אלא לנסות להעניק אנרגיה חדשה לפאריס".
מדוע פאריס זקוקה כלל לתוכנית מתאר חדשה? בפתח המאה ה-21 מתמודדת פאריס, כמו צרפת וכמו העולם כולו, עם תמורות גיאו-פוליטיות מבפנים ומבחוץ ועם שינוי מאזן הכוחות הכלכלי, החברתי והתרבותי. בזמן שבאירופה צונחים שיעורי הילודה ורמות היצור, במזרח הקרוב והרחוק מתחזקות ערים כמו דובאי, מומביי ושנחאי - שנהנות מהשקעות בינלאומיות נרחבות ומחדשנות טכנולוגית. "פאריס היא אולי העיר הגדולה הקטנה ביותר בעולם", מסביר גרומבאך. "מה שחזק בה הוא אזור מצומצם ועשיר מאוד במרכז, אבל צריך לזכור שפאריס היא ביתם של 11 מיליון אנשים. מיליונים מתגוררים בפרברים סביב ואנחנו נתקלים שם בהרבה מאוד בעיות. אנחנו מנסים להתמודד עם מצב הדיור הציבורי, עם העדר אמצעי תחבורה נוחים". 

         

כל הזכויות שמורות למילניום - טיולים ותיירות בע"מ. דרך מנחם בגין 80, ת"א טל: 03-6226666, פקס: 03-6226650 Design: FlyDesign       בניית אתרים Vibit     ט.ל.ח
טיולים מאורגנים טיולי משפחות טיולים לחו"ל טיולי קבוצות נסיעות לחו"ל טיולים למטייל העצמאי מילניום אקזוטי תטא הילינג
טיולים לתאילנד טיולי משפחות בתאילנד טיולים לויאטנם וקמבודיה טיולים לסין טיולים ליפן טיולים לאיטליה טיולים לאנגליה טיולים לאירלנד
טיולים לסקנדינביה טיולים לאירופה טיולים לבורמה מינאמר טיולים למרוקו טיולים לארה"ב טיולים לארצות הברית טיולים לדרום אמריקה טיולים לקובה מפת האתר